ראיון עם יעקוב אלקבץ

שאלה: ספר בקצרה את הקטע שבו הגעת לשדרות.

תשובה: נולדתי באפריל 1931 בקזבלנקה, למדתי בבית ספר עממי – אליאנס, אחרי התיכון הגעתי למעשה לפעילות ציונית ,הייתי חבר בתנועת הבונים והצופים ודרך תנועת הבונים הצטרפתי לפעילים שארגנו עלייה בלתי לגאלית. בשנת 49' ,נודע לי שהמשטרה החשאית המרוקאית מחפשת אותי ,על כך שאני מארגן עלייה בלתי לגאלית  ואז למעשה נאלצתי לברוח ממרוקו. הייתה רק בעיה מאחר שהייתי פחות מ-18, ההורים היו חייבים לחתום שהם מסכימים  ואז בתקופה ההיא, לא העזתי לפנות לאבא שלי ,אם בקשה כזו. אז פניתי לאימא ואיימתי עליה שם אבא לא חותם , אני מתאבד . אז באותו לילה במיטה אני שומע וויכוח  ואת אימא שלי אומרת עדיף שיילך לארץ ישראל מאשר שימות . הוא חתם לי , בחשאי הגעתי דרך מארסיי ארצה.בתקופה ההיא רציתי ללכת לקיבוץ דתי, מאחר שהפעילות האחרונה שלי בקזבלנקה הייתה לתנועת הצופים שעכשיו אני יודע שזה שייך לבני עקיבא. אז אמרו לו שאין בעיה, יכולים לשלוח אותי לגרעין שמתארגן בקיבוץ בצפון. אבל מאחר שהגעתי לשער העלייה בלילה ,איזה פקיד של הסוכנות אמר לי  ללכת לישון  בשער העלייה ובבוקר כבר נשלח אותך לקיבוץ

שאלה: באיזה שנה זה היה?

תשובה:בינואר50, ואז במקום לקחת אותי לקיבוץ שבו התארגן בגרעין, לקחו אותי לקיבוץ חפץ חיים פה, איפה שאגודת ישראל ליד מסמייה עם קבוצה של צעירים ממרוקו.  שמרגע שבאתי וראיתי את המשטר של אגודת ישראל, בנים לחוד בנות לחוד ובחדר האוכל הבנות יושבות לבד. מהר מאוד ברחתי משם. הלכתי למשפחה ולמעשה מיד כשמלאו לי 18, התגייסתי לצבא. אחרי הטירונות המליצו עליי לקורס מכ"ים. סיימתי אותו ונשארתי  כמדריך טירונים בבה"ד 4 עד לשנת 53.

בינתיים, ההורים שלי עלו ממרוקו למושב ישרש, הצטרפתי אליהם כמובן ברגע שהם הגיעו.

 אני הייתי כבר עם וותק בארץ, כבר חייל בשירות סדיר, אז ברור שאת כל התפקידים המרכזיים של המושב הטילו עליי. התחלתי מתפקיד של רכז ביטחון ואחר כך כראש ועד. בינתיים, בשנת 57 התחתנתי ונתנו לי דירה במושב. יום בהיר אחד קוראים לי (אז הייתי קצין ביטחון שחבל לכיש, בדרגת סגן) ואומרים לי שהנה בשדרות, שזה עיר פיתוח שנמצאת ביישוב ספר, המ"ז שהיה קודם, יצחק תנקי התפטר מהתפקיד  ויש דרישה מצד התושבים שיבוא קצין ממוצא מרוקאי, האם אני מעוניין? אמרתי  שאני מוכן לנסות והגעתי לשדרות, למעשה על תקן של קצין ביטחון של שדרות. בתקופה ההיא שדרות הייתה עיר פיתוח על הגבול למעשה. המסתננים היו חוצים  דרך הפרדסים של קיבוץ ניר עם ונכנסים לשדרות. לכן הצבא היה מחויב להחזיק בשדרות 6 שומרים בשכר ואני כקצין בצבא קבע. קיבלתי משכורת מטעם הצבא כדי להיות האחראי ביטחון של שדרות בתקופה ההיא. בנוסף לשומרים היינו מציבים גם מארבים והיה לי מחסן נשק לכל מקרה שיהיה. בתקופה ההיא מסתננים חדרו לשדרות חופשי. גניבות- אני יכול לספר אפילו על קוריוז : באחת השבתות גנבו משלמה את החמין מהפחון שלו. אחרי שהם אכלו אותו, זרקו את הקליפות של הביצים לתוך הסיר והשאירו לו את הסיר על הפתיליה. כאן למעשה, ברגע שראיתי שאני נשוי עם שני ילדים, לא יכול לנסוע פעם בשבוע לירשרש לבית שלי, החלטתי לעבור לגור פה, מה גם שהציעו לי דירה.

גרתי בשכונה החדשה שנבנתה אז, איפה שמגרש הכדורגל ליד משה כהן. עוד לא היה חשמל בבית. אחרי תקופת מה, בשנת 60 , התפנה מקום בלשכת העבודה בשדרות. חיפשו פקיד השמה ללשכה והציעו לי את התפקיד. אני נסעתי לגוש ואמרתי להם שיש לי הצעה כזו ואני לא מוכן להמשיך יותר בצבא קבע. אני לא מתכוון לעשות קריירה מהצבא. הסכימו לשחרר אותי ולהתיר לי את החוזה בצבא קבע, בתנאי שבמקביל לתפקיד שלי בלשכת העבודה, אני ימשיך להיות המ"ז של שדרות. כלומר מפקד האזור בהתנדבות, או על חשבון מכסת המילואים שלי. הסכמתי ועברתי להיות פקיד בלשכת העבודה.

בתקופה ההיא היה חוסר עבודה, היו שולחים פועלים משדרות לעבוד בקרן קיימת במכסה של ימי עבודה. רווק עבד 14 יום, נשוי ללא ילדים 18 יום,  נשוי עם ילד 21 יום ולמעשה חילקנו את זה בהקצבה. רוב העבודות היו בייעור בקק"ל וחלק נוסף עבד בקיבוצים שבסביבה בחקלאות. זו הייתה העבודה היחידה, כאשר אני בתור פקיד של לשכת העבודה הייתי ממונה על ביצוע חוק של שרות חובה בלשכת העבודה. הייתי נאלץ מדי פעם לעשות מרדפים עם הרכב בשדות של הקיבוצים כדי לחפש פועלים שעובדים ללא אישור של לשכת העבודה, כדי ליצור מקום לאל שכן באים ללשכה. לאחר תקופת מה, של שנה שנתיים, קיבלתי תפקיד של ניהול ונהייתי מפקד הלשכה. יצחק זכאי ויונתן יפרח דאגו להכניס אותי לפעילות פוליטית כאשר באתי מרקע של איש מפלגת העבודה. מיד שילבו אותי כחבר מועצת סניף המפלגה וכפעיל בה, יצחק זכאי סיים את תפקידו כראש המועצה, יונתן יפרח התמנה במקומו.  הומלצתי לשמש כמזכיר מועצת הפועלים. בינתיים, תקופת מה לפני היה סמי כהן למשך כמה חודשים, ראו שזה לא הלך והחליטו שיבחרו אותי. כך נבחרתי להיות מזכיר מועצת הפועלים.  בשנת 64 כשבאתי למועצת הפועלים, היו לי משאלות לב שרציתי שיתגשמו.  אחרי תקופה שעבדנו בחקלאות התחילו להתפתח בשדרות כה מפעלים: מכון אזבסט, "עוף קור", בית אריזה ואחר כך עוד כמה מפעלים נוספים. בגלל שהתחילו להתפתח מפעלים ,מחובתי  היה להתחיל להניח את היסודות של הסכמי העבודה הראשונים של שדרות עם כל מפעל ומפעל. כאן ניתנה לי הזדמנות לקרב את התנועה הקיבוצית לשדרות ע"י כל מיני פרויקטים משוטפים , חגיגות משוטפות ופעילויות שונות שקירבו את האוכלוסייה של שדרות לתנועה הקיבוצית.

מכאן למעשה שוב נוצרה התפתחות, יונתן יפרח נבחר להיות ח"כ ובו זמנית היה גם ראש מועצה. בשלב מסויים הוא היה חייב להבין שזה לא יכול ללכת יחדיו , או קריירה בכנסת או זה. ואז למעשה ניגשנו לבחירות . אני השתתפתי לבחירות במועצת הפועלים וקיבלתי רוב מוחץ. יונתן יפרח בעירייה היה חייב לעשות קואליציה כדי להיבחר לראשות המועצה, אז נוצרה קונסטלציה שהוא ביקש ממני להיות מספר שתיים שלו. בבחירות לעירייה הופעתי בתור מספר שתיים ואז מה שקרה שנבחרתי כסגן. אבל בפועל אני זה שניהלתי את העירייה בעוד הוא יושב בכנסת. עשרה שנה אחת, וזה לא הלך. כי באיזשהו שלב גם אני אמרתי שזה מצב לא בריא ולא יכול להיות שאני עושה את רוב העבודה והוא יושב בירושלים בכנסת. ואז מצאנו את הדרך הוא פשוט התפטר מהעירייה ואני המשכתי בתור ראש מועצה. כאן בתור ראש מועצה אני יכול להגיד לזכותו של יונתן שהוא השאיר לי כמה פרויקטים כמו של אימוץ או ברית ערים תאומות עם "דילנדורף" בגרמניה שהיא העיר שבה הוא התחיל ואני המשכתי וזה למעשה מה שתוכנן לנו כמעט לשנתיים. משלחות משדרות שנשלחו לברלין ויתארחו ב"דילנדורף".

בנוסף לזה החלטתי יחד עם הסוכנות היהודית על תזמורת כלי נשיפה בשדרות. כאשר העסקנו במשכורת מלאה שני זוגות של מוזיקאים למעשה  מורים שקיבלו משכורות. את הכלים והתלבושות קיבלנו בתרומות ולמעשה הייתה לנו בשדרות תזמורת כלי נשיפה. ילדי שדרות לבושים בתלבושות עם כלי הנגינה הופיעו ואני יכול אפילו לומר ששיחק לי המזל בחגיגות ה20 לשדרות אירחתי את יצחק רבין ז"ל כראש ממשלה והצעתי לתת לו אזרחות של כבוד של העיר שדרות. ולמעשה קבלת הפנים שקיבלה אותו בכניסה לשדרות הייתה, תזמורת כלי הנשיפה של שדרות. יצחק רבין היה בהלם, הוא שאל אותי מאיפה הבאת את התזמורת הזאת, עניתי לו שלא הבאתי הם בני שדרות ואז רבין אמר שלא יכול להיות ואמרתי שכן יכול להיות. אז למעשה הוא היה מופנם כל היום. פשוט עברנו מנושא לנושא ואני יכול לומר שהמנכ"ל שלו , עמוס ערן אמר לי יעקוב לא קרה בהיסטוריה של מדינת ישראל שראש ממשלה יישאר בעיר פיתוח כל כך הרבה זמן. וכאשר למעשה היום הסתיים כאשר עשינו מחזה באמפי-תיאטרון בשער נגב והמחזמר היה בעצם, סיפור העלייה והקליטה של יהודי מרוקו משום שכמה שבועות קודם התהלכה שמועה בשדרות שהנה מישהו בשדרות פותח משרד וכל מי שרוצה לרדת למרוקו והשמועה עשתה את שלה והנה יום בהיר אחד מופיע לי צוות טלוויזיה עם חנן עזרן ורוצים לראיין אותי האם זה נכון שיש ירידה למרוקו. ועל רקע זה יצחק רבין התעניין גם הוא עם זה נכון. כדי לסתור את כל העניין שזה בלון נפוח ובלוף, החלטנו להזמין את יצחק רבין ולעשות לו מחזמר ואז למעשה בברכות שלי אני אמרתי לו שבשם תושבי שדרות אני מודיעה לו שבאנו לישראל כדי לבנות ולהיבנות ואין לנו שום כוונה לעזוב. וכאן עוד פעם נוצרה קונסטלציה שלמעשה הכתם שקשה לי לשכוח אותו אני הייתי ראש מועצה בתקופה של ... שבה עדיין לא היו בחירות ישירות והייתי למעשה נשען על קואליציה של רשימת דר' שאז קמה והחברים של דר' התחילו להפעיל עליי איומים וסחיטות ולמעשה רצו לגרור אותי לשחיתויות ואני בשום פנים ואופן לא רציתי להיכנע לזה כי אני עדיין מאלה שמאמין שאפשר לעשות פוליטיקה נקייה בלי שחיתות ובלי שוחד. ואז במקום להיגרר לשחיתות העדפתי לעזוב את התפקיד ולהתפטר מזלי היה שכאשר נבחרתי לראש מועצה והסתדרות בהסתדרות לא רצו לוותר עלי ואז למעשה הוצע לי שכשאני לא אלך להיות ראש מועצה שאני אצא לחופשה ללא תשלום מההסתדרות ואז למעשה יצא שמרגע שהתפטרתי מתפקיד ראש המועצה חזרתי לעבוד בהסתדרות. קיבלתי פרויקט מהסתדרות לנסות לארגן מועצות פועלים אזוריות שיכללו את הישוב העירוני עם כל הפריפריה הקיבוצית מסביב שיהוו נקודה אחת ואז למעשה לתת מעורבות של הקיבוצים במועצת הפועלים המקומיים ולא יהיה רק צד אחד של המתרס , דהיינו המעסיקים. שייטלו חלק יהיו חברים במזכירות ולמזכיר מועצת הפועלים תהיה הזכות לבחור ולהיבחר לאותה מועצת פועלים.

שאלה: אני רוצה לחזור לתקופה, היו כמה גאוות בתקופה שלך, שתי גאוות שאני רוצה שתדבר עליהן ואחת על אזור התעשייה, שבתקופה שלך ממש נעשה אזור התעשייה שדרות כי לא ממש היה אזור תעשייה לפני כן. שתי הגאוות היו טניס והשני שחייה על שתיהם נדבר אחר כך.

תשובה: אז אם נחזור לתעשייה, ברור מזלנו הטוב ברגע שפנחס ספיר נבחר להיות שר התעשייה והסחר מצאנו אצלו אוזן קשבת יוצאת מן הכלל כאשר לעשה יונתן יפרח ואני, הייתה לנו קונספציה ואני חושב שהיא הוכיחה את עצמה , אמרנו אנחנו נילחם שבשדרות יהיו הרבה מפעלים, אבל קטנים ובינוניים ולא יהיו באותו ענף אלה נפצל את זה לכל הענפים כי פחדנו שלא יקרה לנו המקרה שקרה בדימונה שדימונה הייתה מבוססת על שני מפעלי טקסטיל שהעסיקו אלפי עובדים וברגע שהיה שבר שענף הטקסטיל כל דימונה התמוטטה. ואז למעשה בקונספציה הזו הלכנו לפנחס ספיר והוא למעשה נתן לנו את האופציה שבאותה שנה נפתחו מפעל מלט ומפעל לבתים תרמיים שזה היה אלמנט חדש בענף הבנייה ופועלים השתכרו טוב בגינו. מפעל יקבי ציון גם כן למעשה אני לא אשכח עד היום המנכ"ל בא אליי ואומר לי שהוא רוצה שאשלח אליו לרעיון בחורים שהיו לפחות סמלים בצבא ושהיו בשרות קרבי. אמרתי לו מה אתה הולך להקים לי סיירת? אני עמדתי על כך שכל הנקלטים לעבודה בלפידות יהיו רק תושבי שדרות.  ואז האטרקציה האחרונה הייתה מפעל דקו, כי הבעיה שהייתה לנו אחרי שקמה כבלי ציון ו'מבט', התברר לנו שיש בעיה של תעגסוקת נשים.  לנשים  לא היה מה להציע ואז באו עם רעיון של ייבוש ירקות בברור-חיל ועניינו את ספיר והוא מיד עזר. ולמעשה זה נתן לנו את האפשרות להעסיק נשים, לכאן למעשה קיבלנו את הדחיפה הגדולה ביותר.  כאן אולי  המקום להכניס איזה .... . הלכנו משלחת משדרות לסוכנות היהודית התלוננו למה בשדרות מגיע  עליה רק מגיוון אחד, כלומר מרוקו ודרשנו  עלייה הומוגנית שישלחו לנו גם מארצות אחרות, כי אנחנו לא מוכנים לההפך לגטו של מרוקו בישראל.  והדבר הזה התקבל בשמחה רבה. כמובן, אחרי הגל הראשון שהיה לנו של העליה מאלג'יריה, שהוא הייתי אומר לא כל כך הצליח, בא גל שני של עליה מרומניה שהייתה יוצאת מן  הכלל טובה ועד היום חלק מהם עדיין  נמצא בנישואי תערובת.  מכאן ברור גם עוד דדבר נוסף אולי . למעשה עד התקופה הזאת כל שדרות הייתה בנויה מדירות קרקע דו-משפחתיות, כי עדיין המוסדות המיישבים חשבו בתפיסה של משק עזר: להקים בית עם חצר וגינה ויגדלו עזים ותרנגלות וכמה ירקות.  ואנחנו אמרנו ששדרות לא יכולה להיות משקי עזר אלא פשוט צריכה  לקבל תוכנית אורבנית, כמו כל עיר: זו בעיה של כבישים, של תשתיות , של תחבורה ותאורה וזה ביוב. למעשה השכונה הראשונה נבנתה על חורבות שכונת ניר-עם ואני לא אשכח עד היום הקוריוז שניר-עם הייתה טעות של המתכננים. רצו לעשות מתקנים לתליית כביסה, אז הפכו את הסדר: החזית של הבית עשו לאחור ואת הצד האחורי עשו לכיוון הכביש ואז לי לא הייתה ברירה כראש המועצה והעברתי חוק עזר עירוני, שאסור לתלות כביסה בחוץ כי זה לא היה יפה: כל אורח שהיה בא לשדרות הייתי נוסע איתו לשדרות והיינו רואים תחתונים וחזיות. מחזה לא יפה. אז זה התחיל מזה שדוד כהן ז"ל היה פקח של המועצה, עבר ועשה רפורטים לכולם. אבל זה לא פתרון, הפעלתי לחץ  על עמיגו ואז החליטו לעשות תריסים ותריסונים , כדי להסתיר את הכביסה. אם נחזור לנושא השחייה, לזכותו של יונתן יפרח, הוא התחיל בהקמת פרוייקט שחייה בשדרות, שלמעשה הייתה בדיחה אצל פנחס ספיר שנתן לנו את התרומה הראשונה. הוא אמר, 'מיידלע, אתם צריכים: מקומות עבודה. אמרנו שאנחנו צריכים גם איזשהו בידור בשדרות, כמובן מאחר והכדורגל היה מוביל, אמרנו, אי אפשר להתקיים אר רק על כדורגל ואז ברגע שקיבלנו את התקציבים והתרומות  בנינו בריכה והיא למעשה הייתה הבריכה האולמפית היחידה בכל אזור הדרום. החלטנו לנסות לפתח את נושא השחיה ואני יכול להגיד שמכאן הגענו למצב של ששלחנו קבוצה גדולה של שחיינים  משדרות לצליחת הכנרת. אני יכול להגיד שהיה לי העונג, אני בעצמי, להשתתף בצליחת הכנרת.  יחד עם שלושת הילדים שלי צלחנו יחד. נוסף לזה היו מקיימים תחרויות שחיה כל שנה במסגרת אזורית, כשאחר כך היה לנו אסון של בן שדרות , שמחה ברנר נהרג באסון באילת.  ואז למעשה מצאנו את העיתוי לעזות תמיד תחרויות שחייה לזכרו. ולמעשה זה הפך להיות פרוייקט קבוע שעשינו. כשבנו את הבריכה  לידה היו צריכים לקום מתקנים. והקבלן שזכה המכרז, אחרי שסיים את הבנייה של הבריכה, פשט את הרגל ולמעשה השאיר לנו ליד הבריכה מזבלה גדולה ומיד אחרי המזבלה פחונים וצריפים. ואז למעשה נברח עופר כשר ז"ל . הזמנתי אותו לביקור בשדרות ואז הוא ביקש ממני לחכות לו בכניסה ליד הבריכה כי אני לא רוצה שידעו שאני פה יעשה פסטיבלים, לא רוצה עוגות ולא קרואסונים, רוצה ישיבת עבודה. חיכיתי לא ליד הבריכה וכשהגיע הראתי לו את המזבלה. מה זה7 אז הסברתי לו שהקבלן פשט את הרגל וכיוצא בזה . הוא חשב חשב ואז אמר: יעקב, אני אעשה איתך עסק. מה העסק7 אני אפנה לך את כל הפחונים והמעברות ואני  אעשה לך פה  בתים תוריים ואני אשאיר כמה מגרשים לתוכנית 'בנה ביתך' ובאותה הזדמנות אני אפתח את כל האזור, נעשה אז עיסקה, אמרתי לו. אני מסכים בתנאי, אני אמרתי לו שיש לנו פה שני בתי כנסת ואני לא מכיר יהודי במדינת ישראל שיעז להעביר בית כנסת. אז הוא אמר לי מה אתה מציע7  תביא פתרונות אלטרנטיביים לשני בתי כנסת, אני מקווה לשכנע אותם.  הוא אמר לי, טוב , אני מסמיך אותך, תנהל משא ומתן. ניהלתי משא ומתן עם רב, שזה היה בית כנסת שלו. הוא מוכן רק בשכונת ניר-עם. בשכונת ניר עם אין לי שטחים ציבוריים לבניית בית כנסת. הוא אמר לי. אתה יודע מה, אני סכים לקבל שתי דירות עד היום. בית הכנסת השני היה שייך למעשה למאיר יפרח ז"ל ואז הצעתי ליפרח שאני נותן לו את המגרש חינם ואני נותן לו את התכנון של העיריה ואני אעזור לו בתרומות. הוא הסכים ולמעשה בנינו את בית הכנסת הזה בצורה כזו הצלחנו למעשה לבנות פה במקום הצריפים והפחונים, לבנות פה שכונה' בנה ביתך' הראשון של שדרות וכאשר לא האמינו ש24 מגרשים ימכרו בשדרות לשמחתי הרבה, עד שלא הגיע טרקטור הראשון כל השטחים היו מכורים. ולמעשה פיתחו ואז התלבטנו מה ניתן לעשות. אמר, תקימו לי  פה מגרשי טניס, כמובן, בהגע שיש מגרשי טניס צריך לפתח טניס ואז פיתחנו טניס. שוב, עם מדריך, עם ילדים משדרות שהגיעו לרמה שהחלו להשתתף בתחרויות טניס בארץ.

ש:  מי היו בליגה א' ?

ת:  הפרוייקט האחרון שהשארתי בירושה לשדרות הוא המכללה  האזורית 'שער הנגב' וכאן למעשה נולד הרעיון  מזה שאני בתור ראש המועצה הגע\יעו אלי ממשרד הבטחון, המחלקה להכוונת חיילים משוחררים ואמרו לי שיש להם בעיה בדרום. יש חיילים משוחררים שמשרד  הבטחון מוכן לסייע להם רק בהשלת לימודים.  בצפון פתרו את הבעיה, יש להם מכללת תל-חי, שם יש מכינה. אז אמרתי, גזלנים, אם יש בצפון למה אין בדרום7 תציע לנו איפה אנחנו מוכנים.

נתנו לי כמה ימים. באתי לצבי חזן. אני רוצה להגיד, שאם יש אדם שאני מוקיר ומעריך ומכבד עד היום הזה הוא צבי חזן.  הוא ואני היינו ממש כמו אחים ואני פה יכול לספר לכם קוריוז איך הגענו למכללה.  באתי אליו עם הרעיון. הוא אמר לי, יעקב, כל מה שתחליט מקובל עלי.  בוא איתי  נעלה... לשער הנגב.  תסמן מקום איפה אתה רוצה. באנו. מה היה אז בשער הנגב7  פה בית ספר יסודי והתיכון והסדנה המקצועית. אמרתי לו: פה. אמר לי, אין בעיה. נקים מכינה לחיילים משוחררים והנה יום בהיר אחד בא אלי צבי ואומר לי: יעקב, אם אנחנו כבר הולכים על מכינה, למה לא ללכת על מכללה7 אמרתי, בבקשה, אני מוכן. למזלנו שר החינוך היה אז אהרון ידלין . הוא דיבר איתו. אהרון ידלין אמר לו: אני אתן רשיון בתנאי שזה בשותפות עם שדרות, כיל לתנועה הקיבוצית לבד, אני לא יכול לאשר מכללה. אז מה הבעיה& תביא את יעקב אלקבץ , שכנע אותו שזה על דעתו. שזה שדרות-שער הנגב. אמרתי לו: צבי, אני קונה.  טוב, מזמינים את עצמנו לפגישה אצל אהרון ידלין.  אהרון ידלין לא בעבודה, הוא בתורנות בקיבוץ חצרים. החלטנו לנסוע אליו לחצרים, הגענו לארוחת בוקר. התיישבנו בחדר אוכל. והנה אהרון ידלין, שר החינוך,  בתורנות, עובר עם העגלה שלו. אמרתי לו: אהרון, באתי , כדי שכשאני אחזור לשדרות אומר, שר החינוך בכבודו ובעצמו הגיש לי ארוחת בוקר. ישבנו איתו, ישר ניסחנו הסכם, שמקימים מכללה  שדרות-שער הנגב על בסיס פריטטי עם יושב ראש משער הנגב, גזבר משדרות. וכעבור שנה רוטציה. אם יתקבלו עובדים למכללה על בסיס פריטטי פיפטי-=פיפטי. חתום וכתוב. למעשה אני יכול להגיד, אחרי שהייתי ראש מועצה וחזרתי בתוכנית של מועצות פועלים אזוריות למעשה התמקמתי במכללה ושם היה לי משרד של מזכיר מועצת פועלים אזורית. התחלתי לפתח נושא חדש. בית ספר לעובדים. התחלנו לעשות קורסים לעובדים ואחר כך השארתי ירושה לגלעד. אני רוצה להגיד לכם, עכשיו כשאני נכנס למכללה אני עובר ורואה את ההתפתחות, כולי מלא גאווה שיש לי חלק.  ואני חושב שבזה אני יכול לא\ראות כסיפוק.  כמובן, לארח מכן, כמובן שהסתיימה גםן התקופה הזו ופרשתי מועצת הפועלים ואז הוצע לי ועבדתי איזו תקופה כיועץ לשר העבודה אהרון אוזן, היה שר העבודה והתמנתי כמינוי אישי להיות היועץ שלו לענייני תעסוקה וברגע שהוא סיים העבירו אותו למשרד החקלאות, נציבות המים, הייתי למעזה ממונה אזורי מטעם נציבות המים בכל אזור הדרום. למעשה ממונה על ההקצבה למים עירונים.  לאחר איזושהי תקופה יחד עם אישתי ניסינו  להיות עצמאיים , הלכנו והקמנו מפעל פועלים בדקו, היינו קבלני מטבח של פועלי דקו. אמת, אנשי ברור-חייל חגגו עם  התבשילים של אישתי. היינו שם במשך שלוש שנים, אבל נשחקנו בגלל העבודה הקשה כי שם עבדנו מסביב לשעון: ארוחת בודק, ארוחת צהריים, ארוחת ערב, ארוחת לילה, מוצאי שבת, מוצאי כיפור. לא יכולנו להמשיך יותר, ואז שוב פרשתי. באקראי נפגשתי בבית העלמין בשדרות בנסיבות לא נעימות עם מאיר וייס, שהיה אחד החניכים שלי. מנהל כוח אדם במפעל נגב טקסטיל נפטר והמפעל נגב טקסטיל מצא את עצמו ללא מנהל כוח אדם. ושם מיד אחרי השבעה מנהלי מפעל נגב טקסטיל שמעו עלי והזמינו אותי לשיחה ואיך שבאתי לשיחה, השיחה הסתיימה בכך שמסרו לי את מפתחות המשרד ואמרו לי שאני תחיל לעבוד ומאז אני שם. אני היום יהודי בן 70 , אבא לחמישה ילדים, כולם נשואים, יש לי עשרה נכדים. הנכדה שלי הגדולה חיילת ואני מאושר.