שמי חנה הדר. נולדתי ב- כ"ט בסיוון 1930 בשם חַנוּם דניאל זדה בת יוסף ולאה. אני הבת השלישית במשפחה בת שמונה ילדים – שלוש בנות וחמישה בנים. התגוררנו בעיר בּוֹרוּזֶ'רְד שבפרס.

הוריי

אבי, יוסף דניאל זדה, היה בצעירותו תלמיד ישיבה ולמד תורה. לאחר נישואיו לאמי (שהיתה בת דודתו...) פתח חנות גדולה למסחר בבדים. את הסחורה ייבא מטהרן הבירה ומהעיר הַמָדַאן (=שושן הבירה). בנוסף היה פעיל בקהילה בבית הספר ובבית הכנסת. בגיל מאוחר יותר למד השכלה פרסית ומשנות ילדותי זכורים לי בחיבה השעות בהן היה אבי מספר לנו הן מסיפורי התנ"ך והן מספרים פרסים סיפורים על מלכים.

אבי מאוד אהב את ילדיו. מדי פעם היה לוקח ילד אחד למסעותיו בערים הגדולות לייבוא הסחורה לחנותו. זכורה לי פעם, בה נסעתי עמו להמדאן, וביקרנו בקבר של אסתר המלכה ודודה, מרדכי היהודי.

אבי היה נדבן. הוא תרם כספים לבית הכנסת וסייע רבות לקהילה היהודית. בשנות ה- 50 התגורר יחד עם אמי ואחיי בכפר נחמן ברעננה ואחרי שנתיים עברו לת"א כדי להקל על אחיי שעבדו שם. אבי האריך ימים ונפטר בארץ, בשכונת התקווה בת"א, בגיל 85. הוא קבור בחולון.

אמי, לאה, היתה עקרת בית. תפקידה היה לטפל בכל משק הבית, בבישולים, בניקיונות ובילדים. היא אף הפליאה לתפור והיתה תופרת את כל בגדינו. כל חג היתה אמא תופרת בגדים חדשים לכל בני המשפחה ולשלושת הבנות תפרה שמלות זהות.

אמי היתה אישה שקטה וצנועה. באותה תקופה האישה כמעט לא יצאה מהבית, רק לבית הכנסת ולמקווה. היא היתה אמא טובה מאוד, אהבה את כל ילדיה וטיפלה בהם במסירות ובדאגה. הבית היה תמיד מסודר והאוכל היה חם ומנחם.

אני הייתי הבת השלישית במשפחה ולפניי נולדו שתי בנות. הוריי מאוד חיכו לבן. נולדתי בלידה קשה מאוד ואמי היתה באפיסת כוחות. באותה תקופה נהוג היה ללדת בבית. המיילדת והנשים ששהו עם אמי בלידה רצו לרומם את רוחה ועל כן פתחו בקריאות "קולולו" (=קריאת שמחה שבישרה, בין היתר, על לידת בן). בכך קיוו לשמח אותה ולעזור לה להתאושש מהלידה הקשה. באותה עת שיחקה בת דודתי, ציפורה, בחצר. כששמעה את הנשים קוראות בשמחה "קולולו" הסיקה כי בן נולד ובהתלהבות רבה רצה לחנותו של אבי, לבשר לו את הבשורה המשמחת. אבי היה מאושר ולאות תודה על הבשורה שהביאה עימה, העניק לציפורה 3 מ' בד (המידה שהיתה נחוצה על מנת לתפור שמלה), סגר את החנות ויצא בשמחה הביתה. בת דודתי, שיצאה לפניו, הגיעה הביתה ואז נוכחה לדעת שטעתה, ולא בן נולד אלא אני... בבושת פנים חזרה אל אבי וכשפגשה אותו בדרך התנצלה על שהטעתה אותו וביקשה להחזיר לו את המתנה. אבי לא כעס אלא ניחם את ציפורה והשאיר בידה את המתנה. כזה היה אבי. ועובדה היא, שלאחר מכן ילדה אמי חמישה בנים, אחד אחרי השני...

אמי נפטרה בארץ, בשכונת התקווה בת"א, בגיל 73 ונקברה בחולון, ליד בעלה.














אבי ואמי ז"ל





















סבא, דניאל זדה, הבן הבכור, יוסף ובן הזקונים, מיכאל
הבית

מצבנו הכלכלי בפרס היה טוב מאוד. גרנו בבית בן שלוש קומות: קומת המרתף שימשה מחסן. שם, בין היתר, אחסנו בכדי חרס קטניות, קמח ואורז. בנוסף אחסנו במרתף יינות, פחמים לחורף ושאר מצרכים לצורכי הבית; הקומה הראשונה היתה קומת המגורים. היא היתה מלאה שטיחים פרסיים מקיר לקיר והיתה לה מרפסת גדולה. אנחנו ישנו על מזרונים שהיו פזורים על השטיחים; הקומה השנייה היתה קומת אורחים. כשבנות המשפחה גדלו הן עברו לישון שם. המטבח והשירותים היו בחצר. בחצר היתה גם בריכת שחייה וגינה ענקית עם עצי פרי: תותים, לימון וגם שושנים ורודות. המוסלמים היו מעבירים לנו מים להשקיה ולבריכה מהשדות שמסביב לעיר בעזרת תעלות. על ההשקיה היה ממונה פועל מוסלמי. המים לשתייה ולבישול נשאבו מבאר, שהיתה ממוקמת במרכז החצר, בעזרת דלי קשור בחבל.

ביתנו היה בית מסורתי. כל שבוע היינו הולכים לבית הכנסת, הדלקנו נרות שבת, שמרנו שבת, חגגנו את חגי ישראל, הגברים הניחו יומיום תפילין וכמובן, צמנו ביום כיפור.

מאכלים משפחתיים

אמא היתה מבשלת כל שישי חמין לשבת ומשאירה אותו במטבח מכוסה כל השבת. היינו סועדים ממנו לאורך כל השבת.

כך היו מכינים חמין של שבת: בסיר גדול מלא מים מבשלים גרגרי חומוס עד שהתרככו. בינתיים היו ממלאים עוף שלם באורז ותבלינים ומכניסים לתוך הסיר. מסביבו היו מסדרים גוֹנְדִי = כדורי בשר טחון ואורז.

מאכלים נוספים:

פּוֹלוֹ = אורז עם גזר, או צימוקים, או זעפרן, או עדשים, או פול ושמיר.

חוֹרֶשְת = בשר ובצל מטוגנים, מבושלים עם שעועית קטנה משני צבעים, תבלינים והרבה ירק (פטרוזיליה, כוסברה, תַּרְחוּן, שמיר). את החורשת אוכלים עם אורז.

קוֹטְלֶט = קציצות בשר כבש.

קוּלוּצָ'ה פַרַנְגִי = עוגיות אורז

 
הקהילה היהודית בבּוֹרוּזֶ'רְד

חיינו בקהילה היהודית בעיר, שהיתה קהילה מלוכדת. היו בעיר: חנות בשר; מקלחת עממית עם מקווה; בית כנסת מפואר; בי"ס יסודי עממי "אליאנס" שמנהלו היה יהודי, ובו למדו לקרוא את לשון הקודש – עברית; ואדם בשם האג'י מולה יוסף, שהיה שוחט, רב, מוהל ומחתן. הוא זכה בתואר "האג'י" (=קדוש) לאחר שביקר בירושלים הקדושה.

בבית הספר היסודי "אליאנס" למדו היהודים שש שנים. לאחר מכן הלכו הבנים ללמוד בבתי ספר גבוהים, אך מאחר ואלו היו שייכים למוסלמים, הבנות היהודיות לא יכלו ללכת ללמוד בהם, מפחד שהמוסלמים יחמדו את הבנות היהודיות. גבר מוסלמי שהיה מתחתן עם אישה יהודיה היה זוכה לכבוד רב בקהילתו, על שום שהצליח לגרום ליהודיה להמיר את דתה. הבנים היהודים זכו ללמוד בבתי ספר מוסלמים שנים רבות. היהודים העשירים שלחו את בניהם לצרפת ללמוד לתואר ברפואה או רוקחות ולאחר סיום הלימודים חזרו הבנים היהודים לעיר ופתחו מרפאה או עסק לתרופות. היו אלו אנשים בעלי הון, בעלי אדמות, אותן עיבדו עבורם המוסלמים והתנובה מאדמות אלו סיפקה את כל צורכיהם.

הייתי תלמידה טובה מאוד ושקטה מאוד. מעולם לא קיבלתי הערה שלילית מהמורים. רק בחשבון הייתי חלשה. במשך שש שנות לימודיי בבית הספר למדתי קרוא וכתוב, תורה וחשבון.

בחורף היה קר מאוד. שרת בית הספר היה מדליק בכל כיתה תנורים שבערו על עצים. המורה היה בר סמכא בכיתתו. כל התלמידים חששו מפניו והפגינו כלפיו כבוד. בעת שהיה נכנס לכיתה היו קמים לכבודו.

כל יום היו עורכים רשימה של שמות הילדים שהפריעו או לא הכינו שיעורי בית. במסדר הבוקר, מול כל בית הספר, היו קוראים לילדים הסוררים ומכים אותם בכף ידם בעזרת מקל – מתוך התפיסה שדרך ההשפלה הם ילמדו כיצד יש להתנהג...

לקראת כל חג היו הבנות מתכוננות לשיר שירים בבית הכנסת. היינו לבושות בגד אחיד: גרביים לבנות, פרח לבן בשיער, צווארון לבן, חגורה לבנה ושמלה אפורה. התפקיד להכין את הבנות להופעה היה מוטל על המורה. דוגמא לשירים ששרנו – שיר בט"ו בשבת, והמנון "התקווה", לאחר קום המדינה.

בערב פסח, בערב חג סוכות ובערב ראש השנה היו כל הדודים ובני משפחותיהם מתאספים יחד, מסבים לשולחן ערוך במיטב תבשילים לחג, מברכים בשמחה ושרים שירי חג. בחג סוכות אפילו ישנו בסוכה.

בערב המימונה דלתות כל הבתים היו פתוחות לרווחה וכולם ביקרו איש את רעהו. השולחנות היו ערוכים עם כל טוב: ממתקים, עוגות ופירות יבשים. תזמורת של המוסלמים היתה מסתובבת בבתי היהודים ותמורת שכר היתה מנעימה את זמנם בשירים פרסים. ביום המימונה עצמו יצאו כולם לפיקניקים בפארקים שמסביב לעיר. עלו על מרכבות, העמיסו מאכלי חג טעימים ויצאו לשמוח.

המפגשים הללו, בהם נכחו רוב בני הקהילה היהודית, היו הזדמנות נפלאה לשדך בין הצעירים.

בקיץ, בכל שבת בבוקר היו רוב בני הקהילה אורזים את האוכל שהכינו לשבת ומעמיסים על מרכבות, שהיו מובילות אותם למקום שנקרא "בִּישַא". היה זה יער עם עצים עבותים שבאמצעו זרם נהר, שמימיו היו מי מעיינות צלולים מההרים. המקום היה קריר ונעים היה לשהות בו בקיץ. היינו מבלים שם כמעט כל הבוקר, סועדים את נפשנו במאכלים הטעימים, משחקים, שרים ומנגנים. העוזרת המוסלמית היתה מצטרפת אלינו ומכינה תה.

היהודים היו עשירים, בעלי עסקים. לרוב היו המוסלמים טובים ליהודים משום שסיפקו להם פרנסה טובה. הם עבדו עבורם בחקלאות, בניקיון, במקצועות בניין ובמפעלים. יום אחד, בזמן מלחמת השחרור, מנהיג קיצוני של המוסלמים כעס מאוד על היהודים והורה למאמיניו להרוג את כל יהודי בורוז'רד. יהודי העיר הכריזו על אבל: סגרו את שערי החצרות, לא הלכו לעבודה, לא פתחו את עסקיהם, והכינו צוואות למקרה שהגזרה תתממש. למרות זאת לא נכנעו בקלות. כל הקהילה התאחדה ואספה מספיק כסף כדי לקנות מכונית יוקרה מסוג וולוו, ששימשה שוחד לשיח' הקיצוני. נציגים של הקהילה ניגשו לביתו של השיח' והגישו לו את המכונית כמתנה מהקהילה ואז חזר בו השיח' מדבריו וטען שלמעשה התכוון בדבריו שיש להרוג את יהודי פלסטין, ולא את יהודי בורוז'רד. כך ניצלו יהודי העיר.

בשנת 1935 עלה השיח' רַזַה שַח הפָּהלַאוִי לשלטון. טרם עלייתו לשלטון החיים בפרס לא היו בטוחים. שודדים חמושים היו פורצים לבתים ובוזזים כסף ולא היתה סמכות שתמנע זאת מהם. אמי תמיד העידה בצער כיצד לאחר החתונה בזזו את הנדוניה שלה לנגד עיניה. השיח' רזה שח הפהלאוי העניק ביטחון למדינה. הוא הקים משטרה וצבא חזק, בנה אוניברסיטאות ובתי חולים. בנוסף, עקב היותו מתון בדעותיו, הותיר לנשים המוסלמיות להוריד את הרעלות והצ'אדור (=בגד מסורתי שחור אותו לובשות הדתיות הקיצוניות). היתה זו רפורמה משמעותית ביותר. גם יהודי העיר נהנו מפועלו. לפיכך, יום עלייתו של השיח' לשלטון היה יום חג גם עבורנו ונחוג ברוב הדר בבית הספר. הוזמנו הורי התלמידים ונערכה חגיגה גדולה. ממאורע זה יש ברשותי תמונה.


 

















חגיגה לכבוד עליית רזה שח הפהלאוי לשלטון בבי"ס היהודי בבורוז'רד – תלמידים והורים





























רזה שח הפהלאוי ומשפחתו



















תמונת מורים בבי"ס "אליאנס" בקהילה היהודית בבורוז'רד 1935






















קברו של סבא יוסף דניאל זדה בחולון, עם אמא לאה (אשתו) ואחיותיו – רחל, בלקיס וטובה




נישואינו

בעלי, יהודה הדר, נולד בשנת 1918 בעיר גוֹלְפַּיְגָן בפרס בשם פַרַזְ'אוֹלָה שוּקְרִי (=ישועה מאלוהים, תודה לאל). בגיל 12 התייתם מאביו ועבר לגור עם אימו ושני אחיו בעיר בורוז'רד, שהציעה רמת חיים גבוהה יותר ואפשרה לאימו לעבוד במשק בית. כל עוד אישה נשואה היא אינה עובדת. בעלה עובד והיא דואגת לבית ולילדים. אך משהתאלמנה אין לה ברירה אלא לעבוד למחייתה.

בעלי היה מבוגר ממני ב- 12 שנה והיה פעיל מאוד בעיר בורוז'רד לעידוד העלייה לארץ ישראל. בתחילה שימש מורה למתמטיקה וסגן מנהל בביה"ס "אליאנס" ולימים הקים עסק – חנות לצורכי בית.

יום אחד, בהיותי כבת 15, שיחקתי קלאס בחצר ביתו של דודי, אחיה של אמי, יחד עם בת דודי שהיתה גם היא בת גילי. פרז'אולה שוקרי היה דייר בביתו של דודי ולאחר שחזר מבית כנסת התיישב על מדרגות הבית, עינו צדה את דמותי ומצאתי חן בעיניו.

חשוב לציין כי מאחר ולא ניתן היה לשלוח את הבנות להמשך לימודים בבתי ספר מוסלמים, היו מחתנים אותן בגיל צעיר, כי אחרת ערכן היה יורד, ממש כמו פרי שנרקב עם הזמן...

פרז'אולה שוקרי שלח את אמו לבית אחותי וזו ביקשה מאחותי שתלך לבית הוריי ותבקש את ידי מהם בשמה של אמו. איתי לא התייעצו כלל, אך ידעתי שהם חפצים בטובתי. ערב-ערב היו הוריי, סבתי ושתי אחיותיי (שהיו כבר נשואות) יושבים ומתכסים עצה בדבר גבר זה או אחר והתאמתו להיות בעלי.

חודשים רבים התלבטו הוריי עד שהסכימו למסור אותי לאישה לפרז'אולה שוקרי. ההתלבטות היתה משום שהיה עני ומשום שהיה יתום מאביו הוטלה עליו האחריות לדאוג לפרנסת אמו ואחיו. אך אבי דיבר בזכותו וטען שהוא חכם, מתפלל, נעים הליכות ומכובד עקב היותו מורה (תפקיד מאוד מכובד באותם ימים).

בעת שהתארסתי עם בעלי, הכרתי אותו רק באופן שטחי. ידעתי שהוא מורה בבי"ס ושהוא נעים הליכות, מכובד, נאה וזקוף ולבוש אלגנטי מתוקף תפקידו. אך מעולם לא שוחחתי איתו ולא הכרתי אותו מעבר לכך. הוריי היו אלה שהחליטו על נישואיי ואני נתתי בהם את מבטחי.

התארסנו בחג פורים. באירוע הוגשו מגשים מלאי כל טוב וכמתנה העניק לי פרז'אולה שוקרי 3 מ' בד סאטן בורדו פרחוני שישמש לי כשמלת כלולות, שרשרת זהב ונעלי לכה. נישאנו בחודש סיוון באותה שנה. את החתונה חגגנו לאורך שני לילות. בלילה הראשון נערכה מסיבת חינה בבית הוריי ובלילה השני נערכה החופה, בבית הורי בעלי. החתן הגיע לבית הכלה לקחת אותה לביתו וכל הנוכחים – משפחה ואורחים – ליוו אותם לחופה, כשתזמורת (=מוֹטְרֵבּ) מלווה את התהלוכה.

בעת נישואיי טרם קיבלתי לראשונה את המחזור החודשי וחמתי חששה שאני עקרה. סבתא שלי הרגיעה אותה ואמרה: "חנה לא מבושלת"... חודש לאחר החתונה קיבלתי בפעם הראשונה וסת וחודשיים לאחר מכן הריתי לראשונה. בננו הבכור, מאיר, נולד בסוכות 1947, שנה לפני קום המדינה. בחודש אב 1949 נולד בננו השני, הרצל, הקרוי על שמו של חוזה מדינת היהודים.
















יהודה (שוקרי) הדר

















יהודה וחנה הדר
העלייה לארץ ישראל

14 במאי 1948 – יום הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, היה יום חג לכולנו. כל בני משפחתי והשכנים נפגשו אצלנו בבית כיוון שהיה לנו רדיו חדש, היחידי בשכונה, וכולנו האזנו בהתרגשות כשהכריזו על הקמת המדינה. היתה צהלה ושמחה בבתי הקהילה היהודית ובבית הכנסת. במקביל האזנו בחשש כל העת לדיווחים אודות המלחמות הקשות שבהם נלחמים אזרחי המדינה המעטים מול המוני ערבים, שאיימו על חייהם.

הקמת המדינה רק העמיקה את הכמיהה שלנו לעלות לארץ הקודש.

בשנת 1950 עלו הוריי ואחיי והתיישבו בכפר נחמן ברעננה. גם בעלי ואני הגשנו בקשה לסוכנות היהודית בטהרן לפספורט, עבור חמתי, שני ילדינו ועבורנו. לצורך הגשת הבקשה לפספורט היה עלינו לנסוע לטהרן, שהיתה במרחק יום נסיעה מעירנו הדרומית, בורוז'רד. לאחר הגשת הבקשה שכרנו דירה בטהרן והמתנו לתשובה כחודש בערך. לאחר חודש קיבלנו תשובה שלילית, לאחר שנכשלנו בוועדה הרפואית, עקב היות חמתי חולה בברונכיט. חזרנו בצער רב הביתה, אך חמתי נשארה בטהרן אצל בנה הצעיר, שלימד באותה תקופה לשון הקודש. במרץ 1951 נולדה בשעה טובה בתנו השלישית, יפה, ולאחר לידתה הגשנו בשנית בקשה לפספורט והפעם נענינו בחיוב. בשעה טובה ומוצלחת קיבלנו אישור לעלות לארץ ישראל.

בקיץ 1951 יצאנו - בעלי, יהודה, שלושת ילדינו – מאיר, הרצל ויפה התינוקת, ואנוכי - מבורוז'רד לטהרן באוטובוס. כל חברינו באו להיפרד מאיתנו בחיבוקים ונשיקות והעניקו לנו מתנות פרידה, ביניהן גם צידה לדרך. היתה זו פרידה מרגשת מעצם הידיעה כי אנו יוצאים לחיים חדשים.

היה עלינו להמתין בטהרן עד שהתארגנה קבוצה לצאת למסע לארץ ישראל. לאחר המתנה ממושכת יצאנו למסע. ראשית היה עלינו לנסוע באוטובוס 24 שעות לעיר תַּבְּרִיז, שנמצאת על גבול פרס-תורכיה.

בתבריז עלינו על רכבת שלקחה אותנו לחוף אלכסנדריה. היתה זו רכבת משא מלאה יהודים כורדים, עיראקים ופרסים – ולכולם מטרה משותפת: עלייה לארץ הקודש. הנסיעה ברכבת היתה לא קלה. היו הרבה ילדים קטנים, היה צפוף ולא מאוורר. על הרכבת, מעבר לכל הרכוש שהביאו עימם העולים, העמיסו כלאחר כבוד שני ספרי תורה פרסיים, שישמשו את היהודים בארץ הקודש. ספרים אלו חסמו את המעבר ברכבת ותרמו לצפיפות... מאחר והיה ידוע שרכבת זו מסיעה יהודים, בזמן הנסיעה ילדים מוסלמים יידו אבנים על חלונות הרכבת. אבן אחת פגעה במצחי והשאירה בו צלקת עד היום. הגענו לחוף אלכסנדריה בשעות הלילה וישנו על החוף.

מאחר והוריי הקדימו לעלות לארץ, הם כבר הספיקו לחוות את הצנע שהיה באותה תקופה ועל כן שלחו לנו מכתב טרם עלייתנו ארצה ובו כתבו שאין בארץ אוכל. לפיכך הבאנו איתנו לארץ מזון רב: מבורוז'רד הבאנו לול מלא עופות צבעוניים חיים, שטעם בשרם ערב לחיך, וכד אלומיניום גדול מלא חמאה, לבקשתו של אבי. בתורכיה קנינו שק אורז במשקל 50 ק"ג, ביצים וענבים.

סופסוף, לאחר ארבעה ימי מסע, עלינו בשעה טובה ומוצלחת לאנייה שהיתה התחנה האחרונה בדרך לארץ ישראל. העלינו לאנייה את כל רכושנו והתמקמנו. באנייה הקצו לכל אחד מיטה, כשהמיטות היו מסודרות אחת מעל השנייה, זכינו להתקלח לאחר ימי המסע הקשים, וקיבלנו לאכול אורז מבושל, חתיכת בשר ולחם עגול שחור. טעם האוכל היה כטעם גן עדן, במיוחד לאחר שלא אכלנו אוכל חם כמה ימים. העייפות היתה גדולה אך השמחה והרצון שהציפו אותנו היו חזקים הרבה יותר.

השיט באנייה ארך כמה שעות. לבסוף נגלה לנו מרחוק נופה היפה של חיפה, על בתיה הלבנים. התרגשות רבה אחזה בנוסעים – חלומם לעלות לארץ הקודש התגשם. כולם החלו למחוא כפיים בהתרגשות ולשיר.


















תמונת הפספורט ששימשה אותנו לעלייה ארצה
יהודה וחנה הדר עם ילדיהם מאיר, הרצל ויפה התינוקת










מחנה עולים

בספטמבר 1951 הגענו לנמל חיפה. הורידו אותנו מהאנייה ושלחו אותנו באוטובוסים למחנה עולים "שער העלייה" בחיפה, שהיה בסמוך לנמל. ביום שלמחרת הגיעו הוריי לבקר אותנו והשמחה לקראתם היתה גדולה. הרצל, שהיה אז כבן 3.5, נסע עם הוריי לביתם בכפר נחמן ושהה שם מספר ימים. עד היום הוא זוכר בע"פ את השיר הפרסי שלמד בזמן ביקורו אצל סבא וסבתא.

כמה ימים לאחר בואנו יפה התינוקת חלתה. חומה עלה והיא היתה מקוררת. יהודה לקח אותה לרופא של המחנה והרופא החליט לאשפזה בבית חולים ארעי שהוקם בתוך המחנה. בעלי נאלץ להשאירה בבית החולים לבדה, משום שלא הותירו לו לשהות לצידה.

מיד כששמעתי מיהודה שהתינוקת נשארה לבדה, ביקשתי משני נערים דוברי עברית להתלוות אליי והלכתי לבית החולים, לבקרה. לא אפשרו לי להיכנס ולכן עמדתי על יד החלון, שלידו עמדה מיטתה. דרך החלון שמעתי אותה בוכה וממלמלת את המילים "ממן, או", שמשמעותן בפרסית "אמא, מים". התינוקת המסכנה הושארה לבדה ביום קיץ חם, לגופה חיתול בלבד ואף אחד לא התייחס אליה ולא נתן לה מים לשתייה! שלחתי את אחד הנערים פנימה לאחיות, כדי שיסביר להן מה מבקשת התינוקת. לתדהמתו שתי אחיות ישבו בחצר, בצל, ושוחחו ביניהן, והתינוקת בפנים, לבדה! הנער פנה לאחיות והסביר להן בעברית שהתינוקת מבקשת מים. האחיות השיבו לו שמיד יטפלו בה וגרשו אותו. המתנו על יד החלון אך יפה המשיכה לבכות ואף אחד לא ניגש אליה. בכעס רב החלטתי לקחת את העניינים לידיי. ביקשתי מאחד הנערים שיתמוך בי, טיפסתי אל החלון ומשכתי את ילדתי מהמיטה דרך החלון – והחוצה! לא הסכמתי שכך יתייחסו לתינוקת שלי!

הגענו לצריף שבו התגוררנו, הפשטתי את התינוקת מחיתול הבד של בית החולים והנחתי אותו מחוץ לדלת. לבעלי אמרתי, שאם יבואו לחפש את התינוקת, שייתן להם את החיתול. את התינוקת לא יקבלו! בינתיים הביא בעלי קומקום עם תה והתינוקת הצמאה שתתה ושתתה... ברוך השם שלאחר מכן הרגישה טוב יותר והחלימה. לתדהמתנו הרבה עבר יום, עברו יומיים ושלושה – ואף אחד לא בא לדרוש חזרה את הילדה! מי יודע מה היה עולה בגורלה אילו נשארה בבית החולים...

לאחר חודש, שבמהלכו חיפש בעלי, יהודה, מקום מגורים, שלחו אותו לזיכרון יעקב. בעלי חזר וסיפר בתדהמה כי אין במקום כלום פרט לסלעים גדולים ובלתי עבירים.... אז החליטו לשלוח אותנו למעברת "גבים-דורות" בצפון הנגב.



מעברת "גבים-דורות"

מעברת "גבים-דורות" היתה מוקפת קיבוצים רבים: גבים, דורות, מפלסים, ניר עם, רוחמה, ברור חייל, חוות אבים.

מעברה זו היתה הניצן שהוביל לימים להקמתה של עיירת הפיתוח – שדרות.

עוד טרם מעברנו למעברה, התריע אבי שנרכוש מיטות ברזל, כי המיטות שהעניקה הסוכנות היהודית היו עם מזרוני קש שהיו מלאי פשפשים. לפיכך רכשנו מיטות לכולנו, וליפה התינוקת קנינו לול ברזל. את המיטות קנינו מהסוכנות ושילמנו בדולרים.

כשעברנו למעברה, שלחו לנו אוטו-מסע מהסוכנות, שהעמיס עליו את כל רכושנו, ובין היתר את המיטות, ונסענו לצפון הנגב. באמצע הדרך, בצומת ביל"ו, עצר הנהג והחליט שאינו מוכן להמשיך ולנהוג עד למעברה. הוא סידר שנהג אחר ייקח אותנו את המשך הדרך. אך לתדהמתנו סרב הנהג לקחת אותנו עד למעברה והוריד אותנו, עם כל הרכוש, באמצע כביש ת"א-באר שבע, בפתח המעברה! היה זה יום חמישי בערב, הילדים היו עייפים וכך גם אנחנו, אך החצרן, שהיה אחראי על מפתחות הצריפים, כבר עזב את המעברה ולא יכולנו להיכנס לצריף שלנו. בסופו של דבר הגיעו תושבים מהמעברה לסייע לנו להעביר את כל רכושנו למעברה ושיכנו אותנו באופן זמני בצריף שבו היו מתפללים, כדי שנוכל להעביר שם את הלילה... רק למחרת קיבלנו את המפתחות לצריף שלנו.

הצריפים במעברה היו ממוקמים במרחק אחד מהשני, משיקולי ביטחון – כדי שאם הערבים ינסו לשרוף את אחד הצריפים, האש לא תתפשט לשאר הצריפים, שהיו כולם עשויים עץ.

הצריף שלנו היה ממוקם בואדי והיה האחרון בשורת הצריפים של המעברה. השירותים והמקלחון היו ממוקמים בחצר. גם הברז שבו רחצתי את הכלים היה בחוץ. בצריף בישלתי את האוכל על פתיליה.

על יהודה היתה מוטלת האחריות למצוא עבודה, והדבר לא היה פשוט כלל. בחודשיים הראשונים לשהותנו במעברה עבד יהודה בחברת "מקורות" בהרכבת המוביל הארצי. היה עליו לחפור בעזרת טוריה בורות, שבהם הטמינו את הצינורות העצומים, בקוטר 66 צול. הצינורות היו כ"כ גדולים עד שבשעת גשם ניתן היה להסתתר בתוכם... בבוקר השכם היה לוקח תרמיל עם צידה לדרך והולך ברגל עד למושב "תקומה", מרחק 2-3 ק"מ, ומנהל העבודה היה בוחר את אותם הפועלים שבהם רצה לאותו יום. יהודה היה מורה צנום ויחד איתו הגיעו לעבודה בריונים כורדים... אם היה לו מזל היה המנהל בוחר אותו לעבודה באותו יום, ואם לא – היה חוזר הביתה בידיים ריקות...

כחודש לאחר הגעתנו ארצה, גויס יהודה למילואים למשטרת "עיראק-סודן" ושירת במילואים במשך כמה שנים.

חודש לאחר מכן הגיעו נציגים מחברת "השומרים" וחיפשו אנשים שישמרו על הציוד של חברת "מקורות", שבנתה תחנות מים תחת האדמה (לדוגמא: תחנת "שמחה"). לשמחתנו קיבל יהודה עבודה כשומר, כשהכשרתו כנושא נשק במילואים עמדה לזכותו.

העבודה בשמירה היתה משעה 16:00 אחה"צ ועד 07:00 בבוקר למחרת. היה לו רובה והיה עליו לשמור על הציוד הכבד (טרקטורים, מכונות עבודה) בשעות שבהם הפועלים הלכו הביתה מפני ה"פדאיון", מסתננים שבאו מעזה.


















אגודת השומרים 1953 – יהודה הדר (שוקרי) שני משמאל


בשעות היום היה יהודה, שבינתיים הצליח לרכוש את אמונם של תושבי המעברה, מסייע בהתנדבות לחברים שלא ידעו עברית: מדריך אותם, כותב עבורם מכתבים, הולך איתם לרופא וכו'. מהר מאוד נבחר לשמש נציג המעברה, ותפקידו היה לטפל בשירותים המוניציפאליים של המעברה במועצה האזורית "שער הנגב", שהמעברה היתה בסמכותה.

בשנת 1953 עבדתי בחקלאות בחוות "אבים" – בשמש הקופחת היינו אוספים מהאדמה תפו"א ובוטנים וקוטפים כותנה בידיים חשופות. השכר היה לפי משקל ועל כן היה זעום.

כעבור שנתיים בערך התקבלתי לעבודה כמבשלת לתלמידי ביה"ס. הייתי אחראית על הבישולים ועל הרישום של הכנסות והוצאות המטבח. אחת לכמה ימים היה המנהל אברהם שולח לי פתק בבקשה לבשל מנות נוספות, משום שהגיעו עולים חדשים למעברה. המנהל היה רושם פתק, נותן אותו לאחד התלמידים ואומר לו: "תן את זה למטבח". לכן, כשהיו התלמידים פוגשים אותי ברחוב, היו מברכים אותי: "מטבח, שלום"... לאחר שעברנו לגור בשדרות, עבר גם הפחון, ששימש כמטבח, וגם הפרימוסים... גם בשדרות הייתי המבשלת הראשית של ביה"ס והעסקתי שלוש עוזרות.
















טבחיות במטבח בית הספר

בשעות היום, כשעבדתי, שמר בעלי על דוד התינוק, שהיה אז כבן 8 חודשים (הוא נולד בינואר 1955) ועל קובי הפעוט. עד שעברנו לשדרות כל ילדינו גדלו בבית, כי במעברה היה גן לילדים רק מגיל 5. בביה"ס למדו הילדים רק עד כיתה ד'. כשעברנו לשדרות מאיר עלה לכיתה ג' והרצל עלה לכיתה א' ושמחנו שיוכלו ללמוד עד כיתות גבוהות יותר.

במעברה לא היו שירותים בסיסיים: לא היה טלפון, לא היה רופא. היתה זו תקופת צנע בארץ והמצב היה קשה מאוד. לאנשים לא היה אוכל ולא היתה עבודה. היינו קונים את האוכל בתלושי מזון, לפי הקצבה. רופא מקיבוץ ניר-עם, בשם ד"ר טנדר, היה מגיע למעברה פעמיים בשבוע, לפני הצהריים. אם היה צורך בשירותי הרופא בימים שבהם לא היה נוכח במעברה, היו מביאים את החולה אל מרפאתו בניר-עם.

בגלל תנאי המחייה הקשים במעברה לא היה חשק לחגוג את החגים ושמחות אחרות.


מספר סיפורים חרוטים בזיכרוני מתקופת שהותנו במעברה:

- יום אחד הגיעו מוכרים מבחוץ למכור בשר במעברה. היה זה יום שישי ומי שהיה לו קצת כסף שמח מאוד וקנה בשר לכבוד שבת. גם אנחנו קנינו. ניקיתי את הבשר והעמדתי אותו על האש כדי לבשלו, אך הבשר נשאר קשה ולא הבנו מדוע... ביום ראשון שלאחר מכן קנה יהודה, בעלי, עיתון ובו התפרסמה ידיעה, שבמעברת "גבים-דורות" נמכר ביום שישי בשר חמור...

- כמה חודשים לאחר הגעתנו למעברה, ביום שישי אחד, התכוננו לנסוע לבקר את הוריי בתל אביב. לקראת הנסיעה התלבשנו כולנו בחגיגיות. אני גרבתי גרבי ניילון, לבשתי חליפה אלגנטית חדשה ונעלתי נעלי עקב. בעת שהמתנו לאוטובוס חיכתה איתנו גם הגננת של המעברה, שהיתה נוסעת כל סוף שבוע חזרה לביתה בת"א. היא שוחחה בעברית עם בעלי ואני, שטרם דברתי את השפה, ביקשתי ממנו לתרגם לי את דבריה. בעלי הסביר שהגננת ביקשה לומר לי שבארץ לא לובשים בגדים אלגנטיים אלא בגדים ספורטיביים ליומיום...

- ערב אחד בשנת 1954 יצא צה"ל במבצע צבאי. במעברה הופיעו חיילות וביקשו מכל הנשים לקחת את הילדים ולנסוע לבני משפחה או מכרים באזורים אחרים בארץ, מטעמי ביטחון. הגברים נשארו להגן על האזור, מצוידים בנשק. לקחתי את הילדים ונסענו עם ערב באוטובוס לת"א. הדרך היתה חשוכה לגמרי משום שלא היה חשמל באף יישוב. התחושה היתה מאוד לא נעימה. רק כשהגענו לצומת קסטינה היתה במקום תחנת דלק ועל כן היה המקום מואר. נשמתי לרווחה. בסופו של דבר הגענו להורים ושהינו שם זמן מה, עד יעבור הזעם. במבצע נפצעו כמה מהגברים שנשארו להגן על המעברה.

- ערב שבת. כל משפחות המעברה מוכנות לקראת השבת. החמין מונח על הפתילייה, שתישאר דולקת כל השבת לחימום התבשיל והמשפחות מבקרות אחת את השנייה ומציינות את שבת קודש. גם בצריף של משפ' זיגזג הושאר החמין על הפתילייה. בעת שביקרה המשפחה בצריף אחר כיסוי הבד שהונח על הסיר נדלק וכל הצריף עלה באש.. מיד התגייסו כל תושבי המעברה לכבות את השרפה בדליי מים. כשראו תושבי קיבוץ דורות את העשן המיתמר ובאו לסייע בכיבוי השרפה, כבר היה מאוחר מדי... אפילו מיטותיהם נשרפו... הסוכנות סיפקה להם מיטות ומזרונים חדשים וניקתה את עלותם ממשכורתו החודשית של אב המשפחה.

- לפני עלייתנו ארצה התכוננו לחיים החדשים: תפרנו בגדים חדשים להורים ולילדים, לקחנו עמנו מזון, מעט כסף שהיה ברשותנו וכמו כן הבאנו עמנו שני שטיחים פרסים הכי גדולים ויקרים שהיו לנו. כשהגענו למעברה הבאנו איתנו גם את השטיחים ואחסנו אותם בצריף. במעברה היו הרבה עכברים ואנחנו פחדנו שהשטיחים ייפגעו. לפיכך החלטנו לשלוח אותם להוריי בת"א, שישמרו עליהם עבורנו עד שנעבור לבית קבע. אחי הגיע ועזר לנו להעביר את השטיחים לת"א. אך בחורף היה שיטפון בשכונת התקווה, במקום שבו התגוררו הוריי, ומאחר ולא ידענו בדיוק מה מצבם ביקשנו שימכרו אותם ודי.. אחי מכר את השטיחים ונתן לנו את הכסף שקיבל תמורתם.



















חנה, יהודה, מאיר, הרצל, יפה ויעקב התינוק במעברה

הילדים

מאיר, בננו הבכור, נולד בלידת בית בעירנו, בורוז'רד, בחודש תשרי 1947. כשהגענו למעברת "גבים-דורות" התקבל מאיר לגן חובה. בביה"ס בשדרות למדו הילדים עד כיתה ח' ולאחר מכן למדו בפנימיות או בבתי ספר בערים בסביבה. מאיר למד כיתות ט'-י' במועצה האזורית 'שער הנגב'. לפני שהתגייס למד שנה אלקטרוניקה בחיפה (עתודה צבאית) ואז התגייס לחיל האוויר. לאחר שירותו הצבאי השלים תעודת בגרות בלימודי ערב. מאיר השתתף בשתי מלחמות: מלחמת ששת הימים ומלחמת הכיפורים.

לאחר שחרורו מצה"ל למד מאיר באוניברסיטת "בן גוריון" הנדסת ייצור ארבע שנים וסיים בהצטיינות. הוא זכה במלגה ללימודים בחו"ל ולמד שנתיים פסיכולוגיה בקנדה. בעת שלמד בקנדה נערך טקס קבלת תואר מהנדס באונ' בן גוריון ואני נסעתי לקבל את התואר במקומו. כשקראו בשמו עליתי על הבמה וקיבלתי תעודת מהנדס לקול מחיאות כפיים סוערות.....

לאחר סיום לימודיו בקנדה נסע מאיר ללוס אנג'לס בעקבות אחותו יפה, ז"ל, ונשאר שם למכור מכוניות טויוטה. כיום נשוי לאלה הנחמדה, ילידת רוסיה, ולהם שלושה ילדים: לאה, מישל ויוני.


















מאיר החייל, נובמבר 1965







מאיר ואמא חנה

הרצל, בננו השני, נולד גם הוא בלידת בית בבורוז'רד, בחודש תמוז 1949. כשהגענו למעברה היה בן 4. בגיל 6 עלה לכיתה א' וסיים את לימודי כיתה ח' בשדרות בהצטיינות. הרצל התקבל לפנימייה בעין כרם, שם למד בבי"ס אורט ארבע שנים. כל סוף שבוע שני וכל חג היה מגיע באוטובוס מהפנימייה הביתה ואני הייתי מקבלת את פניו בשמחה.

ביום שמאיר השתחרר מהצבא הרצל התגייס. כשמאיר חזר הביתה שמחנו לקראתו והבעתי בפניו את אכזבתי שלא הספיק לפגוש את אחיו טרם גיוסו. מאיר השיב: "אל תדאגי, אמא, פגשתי אותו בבאקו"ם והוא מוסר דרישת שלום"...

הרצל שירת כמפקד טנקים בצבא ולאחר שחרורו למד ארבע שנים באוניברסיטת 'בן גוריון' הנדסת מכונות. בערב היה מרכיב למחייתו מדפים בבי"ח סורוקה, שהיה אז בשלבי הקמה. לאחר שסיים את לימודיו חזר לשרת בצבא קבע והתקדם עד לדרגת סגן אלוף. בין יתר תרומותיו לצה"ל המציא את ה"חצצית" = מכונה שזורקת חצץ. המכונה שימשה בלחימה בזמן האינתיפאדה הראשונה. סה"כ שירת הרצל בצבא קבע 26 שנים. כיום נשוי לשלווה הנחמדה ויש להם שלושה ילדים: רון, טל ואלעד.

כשהיה הרצל חייל בחיפה, קבעתי איתו ביום שישי אחד להיפגש בת"א. היה עליי לערוך קניות וקבענו להיפגש ברח' הרצל בת"א כדי לעזור לי עם החבילות וניסע יחד הביתה, לשדרות, באוטובוס. תוך כדי שאנו מחפשים מונית שתיקח אותנו לתחנה המרכזית, עצר על ידינו ג'יפ צבאי והמפקד בו הורה להרצל לעלות על הרכב. מיד כשעלה הרצל, נסע הג'יפ והשאיר אותי מאחור, המומה, עם החבילות בידיי. לא ידעתי מה המשמעות של מעשה לא שגרתי זה ונעצבתי מאוד. בסופו של דבר נסעתי לשדרות לבדי וכל הדרך באוטובוס בכיתי מרוב דאגה לשלומו של הרצל.

ביום ראשון, לאחר סוף שבוע של דאגה, התקשרנו לבסיס ואז התברר כל הסיפור: הרצל היה אמור לחבוש את הכומתה לראשו אך מאחר וענד אותה על כתפו, הכניסה אותו המשטרה הצבאית לכלא לשישי-שבת....











כתבה שהתפרסמה בעיתון "במחנה" בגיליון 32, אפריל 1994


יפה נולדה בלידת בית בבורוז'רד בחודש אדר 1951, זמן קצר לפני עלייתנו ארצה והיתה תינוקת קטנה כשהגענו למעברה.

במעברה היו מוכרים לחם אחת ליומיים. הלחם היה מצרך חיוני משום היותו זמין וזול. היינו אוכלים לחם כמעט עם כל דבר... אוטו-מסע היה מגיע מהמאפייה בקיבוץ דורות למרכז המעברה והנהג היה מוכר לאנשים שהגיעו בזמן. מי שאיחר – נשאר בלי לחם ליומיים הקרובים...

יום אחד, כשהיתה יפה בת שנה וחצי וקובי היה תינוק חדש, נשמעה קריאה במעברה שהגיע האוטו-מסע עם הלחם. היה צורך למהר להגיע בזמן. השארתי את הילדים בצריף, לקחתי שק גדול בו נהגתי לשים את ששת כיכרות הלחם שהייתי קונה אחת ליומיים ונחפזתי לצאת. כשראתה יפה הפעוטה שיצאתי מהצריף, בכתה ומיהרה אחריי. בלית ברירה לקחתי אותה עימי, הכנסתי אותה לתוך השק הגדול, את השק העמסתי על גבי ובשארית כוחותיי רצתי במעלה הגבעה עד למרכז המעברה. במקום בו עמד האוטו-מסע ישבה אישה פרסייה מבוגרת לנוח בצל. כשראתה את השק המלא על גבי שאלה בתימהון: "מה קרה, חנה? למה החזרת את הלחם"? כמה צחקה כשראתה את תכולת השק...

כשעברנו לשדרות היתה יפה בת 5 והתקבלה לגן חובה. לאחר מכן למדה בבי"ס יסודי בשדרות עד כיתה ח' ואז התקבלה ללימודי תיכון בבי"ס "בואייר" בירושלים. במהלך השבוע התגוררה בפנימייה וחזרה הביתה כל סוף שבוע שני ובחגים. כשהיינו נוסעים לימי הורים בחורף ויורדים מהאוטובוס בירושלים, האף שלנו היה הופך אדום מרוב קור... כשסיימה את לימודיה שרתה יפה בשירות לאומי ולאחר מכן עבדה בשגרירות ארה"ב בת"א. בשגרירות הכירה את מיכאל לרנר, יליד הארץ, שלימים הפך לבעלה. לאחר נישואיהם טסו ללוס אנג'לס ושם נולדה בתם, טניה.

לאחר 25 שנה חלתה יפה בסרטן הכבד וסבלה ממחלה ממושכת. לבסוף נפטרה ב- 2009 ונקברה בלוס אנג'לס.

יהי זכרה ברוך.




יעקב נולד בחודש שבט 1953, הילד הראשון שנולד בארץ ישראל, בעת שהתגוררנו במעברת 'גבים-דורות'. ילדתי אותו בבי"ח הדסה הישן בבאר שבע ושילמנו על הלידה 80 לירה, כי לא היה לנו ביטוח רפואי. ללידה נסענו, יהודה ואני, באוטובוס בזמן שסבתי נשארה לשמור על ילדינו הקטנים. בדרך חזרה הביתה חזרתי עם יעקב התינוק בטרמפ שקיבלנו מתושב המעברה שגם אשתו ילדה...

את הברית של יעקב חגגנו בצריף בו התגוררנו, על שולחן האוכל. המוהל היה רבי אליהו כהן, שעלה איתנו באותה אנייה לארץ. הסנדק היה אבי, יוסף דניאל זדה. היתה צהלה ושמחה על אף שהיה לנו מעט. שמחנו מעצם היותנו בארץ הקודש.

כשהגענו לשדרות נכנס יעקב לפעוטון והוא בן 4. לאחר מכן עלה לכיתה א' בבי"ס בשדרות. בתיכון למד והתגורר בפנימייה בנחלת יהודה. לכבוד לימודיו קניתי לו גיטרה ברח' אלנבי בת"א ובפנימייה היה כל הזמן שר ומנגן לחבר'ה. יעקב התגייס לחיל האוויר, לאחר שלא התקבל ללהקה צבאית. במלח' יום הכיפורים השתתף כטכנאי מטוסי פנטום. לאחר מכן שירת בצבא קבע. הוא התחתן עם נאווה, נולדו להם שתי בנות, קארין ודניאלה, וכיום הם גרושים.


דוד נולד בחודש טבת 1955, בבי"ח הדסה הישן בבאר שבע. ללידה שלו נסעתי לבדי באוטובוס כי בעלי נשאר בבית לשמור על הילדים... גם את הברית שלו חגגנו בצריף, על שולחן האוכל. באותה תקופה יהודה היה שומר מטעם אגודת השומרים על רכוש "מקורות" ולאחר לידתו התקבלתי לעבודה כמבשלת בבי"ס. בזמן שעבדתי שמר יהודה על דוד התינוק.

לאחר שסיים לימודי יסודי בביה"ס בשדרות, התקבל דוד ללימודים בתיכון ע"ש גוטמן בשדרות. לאחר סיום לימודיו עשה עתודה צבאית – לימודי אלקטרוניקה בבסיס חיל האוויר בחיפה ולאחר מכן התגייס לצה"ל לחיל השריון. לאחר סיום שירותו הצבאי למד ב'וינגייט' הוראת ספורט. עם סיום לימודיו טס לבקר את מאיר בלוס אנג'לס וחזר כעבור כמה שנים עם זהבה חזן, אשתו הנחמדה, ועם קסם, בתם הבכורה. שני ילדיהם הנוספים, ברק ונועה, נולדו בארץ. כיום דוד בעל חנות ספורט "לונגו" והוא גר, יחד עם זהבה וילדיהם, ברעננה.

בימים שלפני החתונה, התארחו דוד וזהבה בביתנו בשדרות. שמנו לב שזהבה לא חשה בטוב. כל הזמן היה דוד בא למטבח ולוקח מאכלים ושתייה לחדר. לא הבנו מה קורה ודאגנו לשלומה.

אחרי החתונה התברר שזהבה בהיריון ולכן לא חשה בטוב... כששאלנו מדוע לא סיפרו לנו את הבשורה המשמחת השיבו: "כי רצינו שתהיינה לכם שתי שמחות, ולא לערבב שמחה בשמחה"... בימים אלו משרתת קסם בצה"ל ועתידה בע"ה להשתחרר בינואר 2013.



חיים ויצמן נולד בחודש אב 1956, הילד הראשון שנולד בשיכון 'עמידר' בשדרות. גם אותו ילדתי בבי"ח הדסה הישנה בבאר שבע וגם ללידה זו נסעתי באוטובוס לבדי...

ויצמן היה תלמיד מצטיין והתקבל לבי"ס תיכון "בואייר" בירושלים. הוא התגורר בפנימייה ומדי פעם היה בא לבקר בחגים. בזמן לימודיו התנדב למען גיוס כסף לאגודה למלחמה בסרטן וקיבל תעודת הוקרה על פועלו מנשיא המדינה דאז, זלמן שזר. ויצמן סיים את לימודיו בהצלחה וטרם גיוסו לצה"ל למד במשך שנה עתודה צבאית – אלקטרוניקה. בתום שנה זו התגייס לקורס טיס, אך בגלל שהרכיב משקפיים נשר מהקורס והתמנה לקצין בשלישות. לאחר הצבא למד ראיית חשבון באוניברסיטת ת"א ולאחר שסיים את לימודיו החליט להמשיך ללימודי תואר נוסף בעורכות דין. יהודה ואני נכחנו בשני טקסי הסיום החגיגיים, בהם סיים ויצמן בהצטיינות וקיבל תעודות גמר והערכה.

בגיל 30 התחתן עם סטפני הנחמדה, ילידת אנגליה ונולדו להם 5 ילדים: אופק, איתי, שקד, גפן וארז.















ויצמן מקבל תעודת הוקרה מנשיא המדינה, זלמן שזר













צביקה (יצחק בן צבי) נולד בחודש חשוון 1958 בבית החולים בבאר שבע. שוב נסעתי ללדת באוטובוס לבדי והפעם מאיר, הבכור, נשאר בבית לשמור על אחיו הקטנים. באותה תקופה כבר היו בשדרות מוסדות ציבור ומשרדים. יהודה, בעלי, עבד ופעל כל העת למען פיתוח היישוב ואני עבדתי בעבודות קצרות מועד, עקב הילודה התכופה.

צביקה התקבל ללימודי תיכון בפנימיית "בזק" בירושלים ולאחר שסיים את לימודיו התגייס לחיל האוויר, לקורס טיס, אך נשר מהקורס בגלל שהקיא בטיסות האימונים. טרם גיוסו התנדב בקיבוץ "גשר הזיו" בנח"ל ולאחר שנשר מקורס טיס חזר לשרת בנח"ל.

לאחר שירותו הצבאי התקבל ללימודי ארכיטקטורה בטכניון בחיפה.
יום אחד, כשעבר בפארק בסמוך לטכניון, שמע אישה מבוגרת זועקת לעזרה, לאחר ששודד חמד את שרשרת הזהב שענדה. צביקה רדף אחרי השודד, תפס אותו ומסר אותו למשטרה והחזיר את שרשרת הזהב לזקנה. משטרת חיפה העניקה לו תעודת הוקרה והוא צולם לעיתון.

לאחר לימודיו טס צביקה לבקר את מאיר בלוס אנג'לס ושם הכיר את דלית, בחורה ישראלית נחמדה. הם נישאו ונולדו להם שלושה ילדים: שיראל, עדן ואור. כיום הם חיים בישראל ומתגוררים ברעננה.












צביקה הדר מקבל תעודת הערכה ואת אלבום המשטרה
מידי מפקד משטרת מרחב חיפה, תת ניצב משולם עמית










שמעון נולד בחודש אב 1962 והיה בין התינוקות הראשונים שנולדו בבית היולדות החדש באשקלון. ללידה נסעתי עם יהודה במונית ואח"כ נשארתי לבדי בבית החולים ויהודה חזר לילדים. כשהיה שמעון בן 3 נכנס לפעוטון של נעמ"ת בשדרות. לאחר שסיים בי"ס יסודי התקבל ללימודים בתיכון "בואייר" בירושלים. עם סיום הלימודים התגייס לצה"ל לחיל השריון. לאחר שהשתחרר למד ב"רזניק" בירושלים הכנה לאוניברסיטה.

לאחר מכן נסע לבקר את מאיר בלוס אנג'לס וחזר כעבור כמה שנים עם אישה נחמדה בשם אורית ושני ילדים: אריאל ואופיר. רוני, בתם השלישית, נולדה בארץ. אריאל ואופיר התנדבו במד"א יחד עם אמם, שהיתה נהגת אמבולנס. הכשרה זו שיחקה לטובתם בעת גיוסם לצה"ל ושניהם שירתו בצבא כחובשים קרביים.

כשחזרו שמעון, אורית, אריאל ואופיר לארץ, התקבל שמעון ללימודי מחשבים באוניברסיטת אריאל ובזה הוא עוסק עד היום.










 




























החיים בשדרות




בשנת 1955 הוחלט על הקמת עיירת פיתוח בשם "שדרות". בעלי, מתוקף תפקידו כיו"ר ועד המעברה, תמיד הוזמן לאסיפות האזוריות. לילה אחד נערכה אסיפה חשובה בנוכחות גדעון נאור, ראש המועצה האזורית 'שער הנגב', אנשי הסוכנות היהודית, אנשי ההסתדרות העולמית, נציגי הקיבוצים האזוריים ואנשים חשובים נוספים שלקחו חלק בהחלטה על הקמת עיירת הפיתוח. הוחלט להקים עיירה בצד הכביש ולשכן בה עולים חדשים מצפון אפריקה – מרוקו, תוניס ואלג'יר.

כשבעלי חזר מאסיפה חשובה זו היתה בפיו בשורה משמחת – כל ותיקי המעברה יעברו לשדרות ויתגוררו בשיכונים שיבנו במיוחד עבורנו. שמחנו מאוד שסוף סוף יהיה עתיד ודאי לילדינו ולנו. היתה צהלה ושמחה לכל תושבי המעברה.

למחרת האסיפה החשובה הגיעו דחפורים ותוך זמן קצר הוקמו הצריפים הראשונים והחלו להגיע עולים. מספר העולים היה כ"כ גדול עד שהצריפים לא הספיקו, אז בנו גם פחונים.

לשיכונים הראשונים של "עמידר", שהוקמו כעבור שנה, נכנסו ותיקי המעברה, ואנחנו ביניהם, ובמקומנו הכניסו למעברת גבים-דורות עולים חדשים.

מתוך שלושה מועמדים שעברו מבחני קבלה בת"א נבחר יהודה, בעלי, להיות עובד לשכת המס. בתפקידו זה ארגן את כלל העולים במסגרת ההסתדרות וקופת חולים. היקף עבודתו היה חצי משרה. בנוסף, קיבל עבודה נוספת בחצי משרה – כמנהל סניף המרפאה.

גם במעברה וגם בשדרות היה יהודה יו"ר ועד ההורים בביה"ס. מתוקף תפקידו דאג, בין היתר, לריצוף חצר ביה"ס בכורכר, לרווחת הילדים.

משום מעורבותו של יהודה בחיי הקהילה: דאג כל העת להתפתחות היישוב, יזם פגישות וכתב מכתבים למוסדות העוסקים ברווחת היישוב - נבחר להיות יו"ר הועד המקומי הראשון של שדרות (גם תפקיד זה מילא בהתנדבות). הוא ייצג את ענייני היישוב במועצה האזורית שער הנגב ובמשרדי ממשלה. בתפקידו, דאג לקליטת העולים ולסידורם הראשון, דאג לפתיחת מוסדות, לקבלת שירותים עבור היישוב, לקידום תשתיות כגון קווי חשמל וטלפון, לפתיחת סניף מגן דוד, סניף בנק הפועלים ותחנת משטרה, להקמת בי"ס ופיתוחו, לבניית בית כנסת לרווחת התושבים, לייסוד מועצה דתית, לטיפול מוניציפאלי ולעזרה לאנשים נזקקים. בנוסף, נבחר ליו"ר המועצה הדתית, תפקד כיו"ר ועד ההורים ולאחר שקמה המועצה המקומית של שדרות התמנה לחבר מועצה. הוא זכה לקבל את פניו של ראש המועצה המקומית הראשון של שדרות, יצחק זכאי. מעבר לכך היה יהודה גם חבר מועצת הפועלים של ההסתדרות.

עם הגידול שחל בעיירה עזב את חצי המשרה במרפאה וקיבל משרה מלאה מטעם לשכת המס. כעת היה אחראי על ארגון העולים בשדרות ובנתיבות.
















יהודה הדר (שוקרי) בקבלת פנים בלשכת המס, שדרות. 1988

יומיום במשך שנתיים היתה מגיעה לשדרות מכונית עם עולים חדשים. סה"כ הגיעו כ- 4000 תושבים לעיירה במשך שנתיים. יהודה היה מקבל את פני העולים החדשים ופותח להם פנקס של קופ"ח הסתדרות. כל יום בצהרים היה מגיע הביתה לאכול ובפיו בשורה משמחת – "היום הגיעו עוד 4 עולים, עוד 10 אנשים" – היישוב היה מאוד חשוב עבורו ועל כן כל תושב חדש שהגיע שימח אותו. המשמעות היתה שהיישוב ילך ויגדל, יהיו יותר מקומות עבודה והממשלה תשקיע יותר כספים בפיתוח היישוב.

כשהגיעו העולים הראשונים ממרוקו לשדרות, ערכנו לכבודם קבלת פנים חגיגית, בהשתתפות המועצה האזורית 'שער הנגב', ברשות גדעון נאור, נציג אנשי המעברה, יהודה הדר (שוקרי) ונציגי קיבוצי הסביבה. קבלת הפנים נערכה בחלקת אדמה בשדרות, בהשתתפות להקת המחול של קיבוץ דורות, שלוותה באקורדיון. לא היה חשמל, לא היו תנאים מינימאליים לחגיגה. למרות זאת היתה צהלה ושמחה לכל אנשי המעברה.















להקת המחול של קיבוץ דורות


תושבי שדרות עבדו בקיבוצי ויישובי הסביבה לפרנסתם:
בקיבוץ ניר-עם - במפעל "מכסף" לכלי בית.
בשער הנגב - במפעל "עוף קור"
בקיבוץ רוחמה - במפעל "המברשת רוחמה"
בקיבוץ דורות - במפעל "דורות" למוצרי שום ותיבול
בקיבוץ ברור-חיל - במפעל "דקו" למזון קפוא
בחוות אבים - בעבודות חקלאות שונות

ביישוב החדש היו הרבה משפחות מרובות ילדים. כשהיה עמיר פרץ ראש המועצה המקומית הוא דאג להזמין מנהיגים לשדרות על מנת להכיר להם את היישוב. פעם אחת הזמין את נשיא המדינה דאז – חיים הרצוג – ועשה לו סיור ביישוב. במהלך הסיור נכנסו לבית משפחת ברמי פרז'י, ששרת בצבא קבע. לברמי ואשתו היו 10 בנות ואשתו היתה בהיריון מתקדם. תוך כדי שיחה הכריז ברמי, שאם תלד אשתו בן, יזמין את נשיא המדינה להיות הסנדק בברית. ואכן כך היה. אשתו של ברמי ילדה בן בשבת ועל כן ביום שישי שלאחר מכן הוזמן הנשיא לשדרות, לשהות בה במהלך השבת ולשמש סנדק לתינוק החדש. בבוקר הברית יצאה פמליית הנשיא לבית הכנסת "חליבה" ברגל. בית הכנסת היה ברחוב שלנו – רח' משה זרח. חלק מהתושבים מיהרו מוקדם בבוקר לבית הכנסת לתפוס מקום ישיבה לרגל המאורע המשמח, חלקם הלכו לביתו של ראש המועצה כדי ללוות את הנשיא ואילו אני החלטתי לעשות מעשה של מחווה לנשיא: הוצאתי את כל השטיחים מהבית ופרשתי אותם לאורך המדרכה, מקצה הרחוב עד לבית הכנסת. לאחר מכן ערכתי שולחן חגיגי בפתח הבית, קישטתי אותו בפרחים והנחתי עליו אורז (לזרוק למזל טוב) ומי ורדים (להתיז לברכה). כשהגיע הנשיא עם פמלייתו היתה זו הפתעה נעימה עבורם והוא הביע בפניי את הערכתו. משום שאירוע זה היה בשבת, לא ניתן היה לצלמו...

לאחר שנים פגשתי את בנו של הנשיא ב"מרכז יום לקשיש" ברעננה וסיפרתי לו את הסיפור המרגש והמשמח עם אביו, לפני שנים. בנו של הנשיא היה נרגש והודה לי מקרב לב. ממפגש זה יש ברשותי תמונה.
















ביקור יצחק (בוז'י) הרצוג ב"מרכז יום לקשיש", רעננה

















יהודה הדר וחברי מועצת שדרות בחגיגות יום העצמאות

 












יהודה חוזר מבית כנסת הדלקת נר שני של חנוכה
בחג סוכות














יהודה הדר מקבל אות הוקרה לעובד מצטיין מלשכת המס












טקס הנחת אבן פינה לאולם ספורט בשדרות
בהשתתפות המתנ"ס וראש העיר דוד בוסקילה
















לקראת ביקורו של נשיא המדינה יצחק נבון בשדרות
הכנתי תערוכה המציגה לראווה את התרבות הפרסית
















ביקור שמעון פרס בשדרות בחג סוכות














טקס פתיחת "שוק הרוכלים" בשדרות בנוכחות עמיר פרץ ויהודה הדר 















ביקור ותיקי שדרות בבית הנשיא הרצוג בירושלים

















ביקור השר שאול מופז בשדרות בשיחה עם יהודה הדר, ממייסדי היישוב










בית הכנסת לעולי פרס ע"ש חללי צה"ל

כאמור, שני ספרי תורה פרסיים הובאו כל הדרך מפרס. בספרים אלו השתמשו העולים החדשים בבית הכנסת במעברה, שכמו כל שאר המבנים גם הוא שכן בצריף עץ פשוט. מאוחר יותר, כשעברנו לשדרות, עברו עימנו גם ספרי התורה ושוכנו בבית כנסת ארעי, שהיה משותף ליהודים ממוצא פרסי וממוצא כורדי.

לכל עדה היה רב משלה ומריבות רבות התחוללו סביב הזכות לקריאה בתורה בשישי ובשבת. לאור המריבות הרבות החליט יהודה, בעלי, שהיה בעל יוזמה ותושייה רבות, לפעול למען הקמת בית כנסת לעדה הפרסית בלבד.

ליהודה נודע כי קיים צריף, ששימש בעבר את סניף "טיפת חלב" ביישוב וכעת הוא מיועד להריסה. ביוזמתו הוכשר צריף זה כמבנה ארעי של בית הכנסת לעדה הפרסית.

בשנת 1960 הגיש יהודה בקשה להקצאת שטח לטובת בניית בית הכנסת. במקביל החל לגייס בעלי מקצוע שונים: מהנדס בניין, בנאי, רצף, טייח, אינסטלטור וכו'. כל יום, לאחר שסיים את עבודתו בלשכת המס, היה נפגש עם בעלי המקצוע, דן איתם בתכניות העבודה ומחתים אותם על חוזים. את כל זמנו הפנוי הקדיש בהתנדבות למען בניית בית הכנסת, אשר ראה בו מפעל חיים חשוב.

טיפין-טיפין אסף יהודה מספיק כסף מתרומות של מתפללים וממשאבים נוספים ואט-אט נבנה בית הכנסת, נדבך ועוד נדבך, עד שלבסוף, בשנת 1977, נערך טקס חנוכת הבית החגיגי של בית כנסת לעולי פרס על שם חללי צה"ל.















יהודה הדר (שוקרי) בטקס פתיחת בית כנסת לעולי פרס בשדרות, אלול תשל"ג

















התקנת מזוזה בבית כנסת לעולי פרס



















תכתובת בין יהודה הדר למועצה הדתית שדרות
בנושא סיוע להקמת ואחזקת בית הכנסת

בשנות חיינו בשדרות הייתי פעילה בתחומים רבים:

- הייתי חברה במזכירות ארגון אמהות עובדות (נעמ"ת), ארגון השייך להסתדרות ודואג לאוכלוסיה ולאמהות בפרט.

- בנוסף הייתי חברה בוועד מועדון נשים ובוועד מועדון גמלאים. במועדונים אלו היתה פעילות לשעות הפנאי. היינו תופרים, עוסקים בעבודות אומנות ומטיילים.

- ועד נוסף בו הייתי פעילה היה ועד שיכון שכונות. היינו מתכנסים אחת לתקופה ומעלים בישיבה את כל הליקויים בשכונה ומעבירים מכתב מסודר לעירייה בבקשה לטפל.

- דבר נוסף אותו אהבתי לעשות היה לפייס בין זוגות, שעמדו בפני גירושין.

משום היותנו מראשוני המתיישבים בשדרות ומשום היותנו פעילים רבות למען העיר, היינו מיודדים על כל התושבים הותיקים ומתוך כבוד פנו אלינו בשם: "מדאם שוקרי" ו"מסייה שוקרי". בכל האירועים בעיר, בשמחות ובאבלים, לקחנו חלק ותרמנו ככל יכולתנו.

כשהיה שמעון בן 4 חיפשתי עבודה חדשה. מאחר ולא מצאתי עבודה רווחית החלטנו להקים חנות בגינה. בנינו צריף קטן, אסבסטון, בעזרת הלוואה אותה קיבלנו מאחיי. את הסחורה לחנות הייתי מביאה מת"א: בגדים, חפצים לבית. אחיי סייעו לי להכיר ספקים ונתנו ערבות כדי שאוכל לתת צ'קים דחויים, עד אשר יתחיל העסק להרוויח. בסופו של דבר ניהלתי את החנות במשך 20 שנה. כולם אהבו וכיבדו אותי ושמחתי שיכולתי לתרום לכלכלת המשפחה.

עד שבגרו הילדים, סיימו את לימודיהם ועזבו את הבית, חיינו בצמצום. לא ביקרנו בקולנוע או בתיאטרון, לא טסנו לחו"ל ולא הרבינו לצאת לבילויים. הסתפקנו במועט. את כל מה שיכולנו השקענו בהשכלתם של ילדינו, שמילאו אחר ציפיותינו, הצליחו בלימודיהם ובכך הבטיחו את עתידם.

לאורך כל שנות חיינו המשותפים הייתי יד ימינו של בעלי, יהודה. תמיד עזרתי לו בכל דבר, החל מעבודות בית שונות וכלה בקבלת החלטות. לפי התרבות שלנו, בעל הוא הכתר של האישה ועל כן דאגתי ופינקתי אותו ככל שיכולתי. בגדיו היו תמיד מגוהצים, אוכל חם היה תמיד על השולחן, כשהתארגן לצאת מהבית הייתי עומדת לצידו, נכונה לסייע לו בכל מה שירצה ומלווה אותו עד לדלת. לאורך כל שנותיו היה בעלי המורה שלי בבית. היה לו ידע רב וניסיון חיים עשיר ואני ספגתי ממנו כל שיכולתי.


















מועדון הגמלאים של שדרות חוגגים חנוכה













ביקור ועד שיכון שכונות בכנסת














באותו ביקור – מצטלמת עם חברת הכנסת אורה נמיר













טיול מועדון נעמ"ת

















חברות מועדון נשים שדרות בטיול

















שנות חיינו המאוחרות עד היום

בעלי, יהודה, היה איש מעשה ולא איש דיבורים. משום כך סירב לא פעם להצעה לקבל כסא מפלגתי. היתה לו עבודה מאוד בכירה ופיקח עליו מפקח בכיר מלשכת המס בת"א. כשהגיע זמנו לפרוש, בשנת 1980, לאחר 35 שנות עבודה, חגג לו יו"ר ועד העובדים מסיבת פרישה חגיגית בבאר שבע, אליה הוזמנו כל עובדי לשכת המס מאשדוד ועד אילת. כולם ברכו את יהודה וחלקו לו מחמאות וכבוד רב.

לאחר פרישתו המשיך לפעול בהתנדבות לטובת היישוב והיה פעיל בכל הועדות וחבר בהנהלת המתנ"ס עד ליום מותו.

יהודה סיגל לעצמו שגרת יום נעימה: שלוש פעמים ביום היה הולך לבית הכנסת כדי להתפלל; בבוקר היה עובד בגינה ולאחר מכן היה מטפל בחשבונות; פעם בשבוע היינו נוסעים יחד בקלנועית לבנק, לקופ"ח ולשוק.




















חנה ויהודה הדר עם הילדים:
מאיר, הרצל, יפה, יעקב, דוד, ויצמן, צביקה ושמעון
בחצר הבית בשדרות 1975






















משפחת הדר בברית המילה של אלעד














סבא יהודה וסבתא חנה בברית המילה של יוני


 










































בערוב ימיו חלה יהודה בסרטן הערמונית ועבר ניתוחים רבים. תקופה זו היתה קשה מאוד עבורנו, תקופת סבל ומכאוב. גם אני הייתי חולה באותה תקופה, לאחר ניתוח מעקפים שעברתי, ובכל זאת סעדתי אותו בחוליו.

יהודה הדר (שוקרי) נפטר ב- 2004 בהוספיס בתל השומר ונקבר בשדרות.

יהי זכרו ברוך.































לאחר פטירתו של יהודה, בעלי, נשארתי חולה ולבד בשדרות. עד אז כבר עברתי ניתוח לכריתת הרחם והשחלות, ניתוח הרניה וב- 2003 עברתי ניתוח מעקפים.

מאחר וילדיי מתגוררים במרכז הארץ, מתוך דאגה לשלומי החליטו להעביר את מגוריי לרעננה, כשביתי קרוב הן לילדיי והן לבי"ח (במידה ואזדקק לקבלת טיפול רפואי).

בשנת 2006 עברתי ניתוח במעי הגס, בגלל גידול סרטני ולאחריו סדרת טיפולים כימותרפיים. בהמשך עברתי עוד שני ניתוחי הרניה נוספים...

משנת 2006 אני מבקרת באופן קבוע, ארבע פעמים בשבוע, ב"מרכז יום לקשיש", ברח' ההגנה 14 ברעננה. במועדון, בניהולה של בילי רגב, צוות מקסים, הדואג ומטפל היטב בכל החברים. יש לי הרבה חברים במועדון, מכל העדות: ספרדים, פרסים, אשכנזים, תימנים. אנו משתתפים בפעילויות, עבודות יד, הרצאות. פעמיים ביום מגישים לנו ארוחות טעימות. במקום חדר מנוחה, אליו ניתן להיכנס ולנוח אם לא חשים בטוב. יש במקום חדר מחשבים, חדר התעמלות וחדר פיזיותרפיה. לכל חבר חוגגים פעם בשנה את יום הולדתו ומדי פעם יוצאים לטיול "עגלות" (הליכונים).

אני משתתפת באופן קבוע בכל החגיגות ומאוד פעילה במועדון. אני חשה אהובה על כולם, כל חברה במועדון יקרה עבורי. יש ברשותי אפילו כתובת מייל, לשם שולחים הילדים תמונות והמתנדבים במועדון מסייעים לי בתפעול המחשב. במהלך השבוע אני נהנית מהחברה במועדון ובסופי שבוע מתארחת מדי פעם אצל אחד מילדיי.





























חנה הדר עם ראש העיר רעננה מר חפרי
במועדון לקשיש













 





















מכתבי הוקרה מהמשפחה ומחברי מרכז יום לקשיש


סוף דבר

נכון ליום כתיבת ספר זה, 10 מנכדיי, שיהיו בריאים - לאה, יוני, רון, טל, קארין, קסם, עדן, אור, אריאל ואופיר – שירתו ומשרתים בצבא ההגנה לישראל ואני מאוד גאה בכולם. עלינו לארץ הקודש מתוך כמיהה ציונית ומשום כך הנתינה לארץ ישראל נמצאת בראש מעיינינו.

החלום הציוני שאיתו גדלנו התגשם. עלינו ארצה וחלומנו לראות את ילדינו משרתים בצבא ההגנה לישראל התממש ובליבנו גאווה גדולה. בחרנו להפריח את שממת הנגב ולא להתיישב בת"א למרות הפצרות הורינו מתוך נאמנות לארץ, מתוך חלום יישוב הנגב ומתוך אמונה ותקווה שיהיה עתיד טוב יותר לילדינו ולתושבי הדרום.

אני מאושרת שארץ ישראל הפכה לארץ מיוחדת, מפותחת, מתקדמת מבחינה טכנולוגית, רפואית ותעשייתית. זוהי ארץ שאני גאה לחיות בה, עם צבא חזק שמסוגל להגן עלינו ושבזכותו אנו חיים כאן היום.

אני מתגעגעת לבעלי, יהודה, ובטוחה שאילו היה חי היה גאה בפרי עמלו ובמדינת ישראל כולה.

ילדיי, נכדיי וניניי,

שמחתי להעלות על הכתב את קורות משפחתנו. אני מקווה שנהניתם לקרוא וללמוד את ההיסטוריה המשפחתית שלנו ובעזרת ספר זה סיפור המשפחה יישמר לדורי דורות.

סבתא חנה.

נספח 1

קהילת יהודי פרס

קהילת יהודי פרס היא אחת הקהילות היהודיות הגדולות באסיה. יש הגורסים כי בני ישראל חיו בממלכה הפרסית עוד בראשית המאה השמינית לפנה"ס בנפילת ממלכת ישראל וגלות בני ישראל בידי סנחריב. כורש, מלך פרס, נתן רשות ליהודים לשות מבבל לארץ ישראל ולמעשה פתח את תהליך הקמת הממלכה היהודית בימי בית שני. תולדות יהודי פרס נמשכות על פני רצף בלתי פוסק של 2500 שנה. מגילת אסתר בתנ"ך מתארת את חיי הידוים בפרס בעת העתיקה תחת שלטון המלך אחשוורוש. באיראן, על פי המסורת, נמצאים גם קברי מרדכי היהודי ואסתר המלכה.

בישראל כיום קהילה גדולה של יהודים שעלו מאיראן, וחלק ניכר ממובילי התרבות מדינה היו ממוצא זה, ביניהם אייבי נתן (מקים קול השלום), דן חלוץ ושאול מופז (שניהם בתפקיד רמטכ"ל צה"ל), איתן בן אליהו (מפקד חיל האוויר), הזמרת ריטה, משה קצב (לשעבר נשיא המדינה) ועוד.

נספח 2

חפצים בעלי ערך



סמובר וקומקום מפורצלן, עם כוסות מיוחדות על מגש – היו משמשים לשתיית תה.





כלי כסף למי ורדים – היה משמש בטקסים מיוחדים, כגון חתונה או בר מצווה. מי הורדים מסמלים מזל טוב והצלחה.




למפה לוסטר – פנס שנדלק בנפט. היינו משתמשים בו באירועים מיוחדים בלבד. לא לכולם היה פנס כזה. הוא מאיר כמו פלורוסנט ונראה למרחוק – סימן לכך שנחוג אירוע חגיגי בבית.


קמע (תלסם) – עשוי כסף. משמש לברכה להולדת תינוק חדש. יש בו חריטה בארמית. קמע זה נעשה ע"י יהודי פרס ב- 1918 תרע"ח.




ספר תלמוד בשפה הפרסית – נקנה ע"י יהודה הדר (שוקרי) בלוס אנג'לס בשנת 1984





נספח 3

צוואתו של יהודה הדר (שוקרי)



נספח 4

ראיון אישי עם מנהל לשכת המס בשדרות הפורש לגמלאות

בימים אלה מר יהודה הדר מנהל לשכת המס, יו"ר ועד מקומי הראשון וחבר המועצה הראשונה של שדרות פורש לגמלאות. בשיחה עם כתבנו מספר מר הדר על החיים במעברה, ועל הקמתה של העיירה בשנים הראשונות בשדרות, על קשייה ותלאותיה.

שאלה: אולי נתחיל בקורות חייך?
תשובה: נולדתי וגדלתי בפרס בבית מסורתי. אחרי לימודים תיכוניים התעסקתי בהוראה ושמשתי כסגן מנהל בביה"ס אליאנס בעיר בורוז'רד שבפרס. עם הקמת המדינה מימשתי את אהבתי לארץ ישראל ואחרי הרבה מאמצים ולא מעט קשיים הצלחנו לעלות ארצה בשנת 1952 עם אשתי חנה ושלושת הילדים הראשונים. אחרי שהייה של חודש ימים בשער העליה שבחיפה הגענו למעברת גבים-דורות.

שאלה: ספר לנו בבקשה על המצב במעברה?
תשובה: הימים הראשונים במעברה ימים של מבוכה ותהייה, השממה מהלכת אימים על התושבים החדשים, היינו שמונים משפחות במספר, שרובם זוגות צעירים עם מרץ רב. קשיי יומיום מייגעים, תנאי מגורים קשים ביותר, צריף קטן למשפחה שלמה, סבל של קור בחורף וחום בקיץ. מיותר לציין שחשמל לא היה ועל טלפון אין מה לדבר. פחד מתמיד מפני חדירות של חוליות "פדאיון" המסתננים למעברה, בלילות בחושך נורא היינו שומרים מסביב המעברה מפני הפדאיון. באותם הזמנים המצב בארץ היה מאוד קשה ובמעברות עוד יותר מסובך, בגלל עליות המונים לארץ בשנים הראשונות של הקמת המדינה. צורכי מזון לא היו בשפע אלא בצנע. לכן רוב צורכי אוכל, כולל ירקות, היו לפי כרטיס מזון. את מצרכי המזון היינו קונים בצרכניה היחידה שבמעברה שהיתה פתוה פעמיים בשבוע ושעות מעטות עם תור ארוך. עגבניות ואורז מכרו לפי כרטיס למשפחות בעלי ילדים קטנים. על פירות לא חשבנו כלל מפני שלא היה. פעם חיפשתי תפוחי עץ באשקלון לקראת חג האילנות, מצאתי מעט עטופים בצמר גפן. קניתי במחיר מופרז. בשר היו מביאים פעם בחודש לפי מאה גרם לנפש. בעניין רפואה: רופא אחד מקיבוץ ניר עם נהג לבקר במעברה חצי יום פעמיים בשבוע. מי ידע בכלל מה זה תחנת מגן דוד אדום. אישה בזמן הלידה צריכה לחכות בכביש הראשי עד שיגיע אוטובוס כדי לנסוע עם כאבים לבית היולדות בבאר שבע. ולפעמים מחוסר ברירה יולדת בצריף שבמעברה בקור ובחום. מצב העבודה: עבודה לא היתה בנמצא ולפיכך נרתמו למעט עבודות חקלאות בקיבוצי הסביבה. עבודה מפרכת אחרת שהיתה חפירת תעלות עם מעדר ואת חפירה להנחת צינורות מים למובל הארצי ע"י חברת מקורות. ואיך היינו משיגים עבודה זו? מעניין.. לחברת מקורות היה מחנה עבודה ליד קיבוץ ניר עם. אנשי מעברה שרצו לעבוד היו מתעוררים בשעה 04:00 לפנות בוקר, לוקחים תרמיל אוכל וברגל הולכים עד שמגיעים למחנה העבודה ומחכים בתור עד שמנהלי העבודה באים ובוחרים את הפועלים שבעלי יכולת פיזית גבוהה והאנשים החלשים והבינוניים נשארים בלי עבודה ועליהם לחזור הביתה עם תרמילי אוכל בצער רב ובבושת פנים. חוץ מזה לא היה קיים אף מפעל ושום עבודה אחרת.

עניינים מוניציפאליים היו מנוהלים ע"י מועצה אזורית שער הנגב. במעברה בחרנו ועד מקומי בחסותה של המועצה האזורית ואני נבחרתי כחבר הועד. בשנת 1956 נבחרתי ליו"ר ועד מקומי בשדרות. שנתיים לפני זה באחת מהישיבות במועצה אזורית היה על סדר היום הקמת עיירת שדרות, בצידה של המעברה, להעברת אנשי המעברה לשיכון קבע והבאת עולים מצפון אפריקה. השמחה היתה גדולה לאין ערוך. ידענו שהמקום יגדל והשממה תהפוך לגן פורח ותיבנה עיר בישראל. לקח חודשים ספורים והדחפורים התחילו ליישר את השטח להקמת צריפים ואחרי זה בניית שיכונים לעולים חדשים ותושבי המעברה.
כאן אני רוצה להוסיף ולספר לדור החדש בשדרות, שבשטח הזה אשר הוקמה שדרות, לפני הקמתה היה שדה מלא קוץ ודרדר, שביום בהיר האנשים לא היו יכולים לעבור מפחד של המסתננים או מאימת חיות טורפות ונחשים.

בשנת 1955 כבר התחלנו לקבל עולים מצפון אפריקה ומאוחר יותר ממזרח אירופה. לעולים הראשונים ערכנו טקס קבלת פנים חגיגית בחורשה שבעיירה ביוזמתה של המועצה האזורית שער הנגב ומנהל הסוכנות במקום, ובהשתתפות להקת המחול עם אקורדיון מקיבוץ דורות וכיבוד קל מבית ספר "שקמים" שבמעברה.

בתחילת 1956 התקבלתי לעבוד כפקיד הראשון בשדרות וייצגתי שלושה משרדים במשרה אחת: לשכת המס,קופת חולים ועמידר. כבר היו לנו עולים חדשים ואני יומיום הייתי במגע איתם ומסייע לקליטתם ו לסידורים הראשונים בשלושת התפקידים שמלאתי: בחלוקת שיכו נים במנהל עמידר, בסידורי פנקסי ההסתדרות כמנהל לשכת המס, ובקבלתם לעזרה רפואית כמזכיר המרפאה. לא עבר הרבה זמן, האוכלוסייה גדלה ולכל משרד היתה משרה שלמה ואני נשארתי כמנהל לשכת המס עד פרישתי לגמלאות בימים אלה.

שאלה: אילו מעשים חשובים עשית בהתנדבות?
תשובה: במשך 37 שנות שהייתי במקום תמיד אהבתי לעזור לזולת. הדרכתי את העולים החדשים במיוחד זקנים ומשפחות ברוכות ילדים ומקרים סוציאליים והפניתי אותם למוסדות שונים לקבלת העזרה הדרושה. בשנים הראשונות בשדרות נבחרתי כיו"ר ועד ההורים בבית ספר "שקמים" ולא פעם היה לי ויכוח עם ראשי המועצה לקידום העניינים בבי"ס כגון: צביעת בי"ס, תיקונים שונים, חיבור בי"ס לרשת חשמל וטלפון, שיפור בחדר אוכל ואפילו דאגה לפיזור כורכר בחצר בית הספר. באותם ימים בחורף הבוץ היה מגיע עד הקרסול, לא כמו היום שאפילו בריצוף לא מסתפקים. בקדנציה הראשונה של המועצה המקומית נבחרתי כחבר מועצה ועבדתי בהתנדבות לקידום העיירה ומלאתי תפקיד של יו"ר וחבר בכמה ועדות במועצה.

נבחרתי כחבר במזכירות מועצת הפועלים בזמן שבשדרות שררה אבטלה גדולה והעבודה המפורסמת ביותר היתה עבודה יזומה בקק"ל. דאגתי ודרשתי להקמת מפעלים הראשונים בשדרות כמו מפעל "מבט", "כבלי ישראל" ו"מדד", ושימשתי כיו"ר וחבר בועדות שונות במועצת הפועלים. מוניתי לחבר במועצה דתית במשך 4 שנים. עד היום אני חבר במועצת השכונות במסגרת פרויקט בשיקום ופעיל בתחום המפלגתי.

אחדות מהפעולות החשובות ביותר שאני זוכר שביצעתי בתחילת 1956 בתוקף תפקידי כיו"ר הועד המקומי – ביקשתי ודרשתי דרך מועצה אזורית שער הנגב לחבר את שדרות לקו טלפון ארצי ומאוחר יותר בקשה להקמת תחנת מגן דוד אדום במקום.

תודה למר הדר יהודה על סיפור אמיתי, מעניין ומרתק שיכול לשמש קו מנחה לצעירים של היום כדי לא להיות מאוכזבים מהמצב הנוכחי.

מר יהודה הדר, לאחר 33 שנות עבודה כמנהל לשכת המס בשדרות, יוצא לגמלאות כשמאחוריו פעילות ציבורית ענפה ולא נותר לו אלא להשקיף בגאווה ובסיפוק לא מוסתר על שדרות המתפתחת לפנינת הנגב ובליבו אהבה לשדרות ולתושביה, אהבה המתקיימת עד עצם היום הזה.

נאחל לו אריכות ימים ובריאות טובה.

נספח 5

אילן יוחסין