ג - גדייב שושנה...גדייב שושנהג - גדייב שושנהקרא עוד
חזרהעריכה
פרטים (6)
אסתר אורנבוך
אסתר נולדה בגרמניה להורים ניצולי שואה. בגיל שנתיים עלתה ארצה. היא התגוררה בשכונת שפירא בתל-אביב, ולמדה בבית-הספר "שורשים". בכיתה ח' היא עברה בהצלחה את מבחן הסקר, יחד עם עוד שתי בנות, ובזכות הצלחתה התקבלה ללימודים בבית-ספר "צייטלין" היוקרתי.
כשהייתה אסתר בכיתה י"ב, הגיעו צעירים מהמשמרת הצעירה של "הפועל המזרחי" (לימים מפד"ל) לבית-ספר "צייטלין" על-מנת לגייס מורים לנגב. ביניהם היה זבולון המר, שלימים היה לשר החינוך. אסתר התנדבה לעבור לנגב כדי ללמד. היא עברה ראיון יחד עם חברותיה והוחלט לשלוח אותה לשדרות יחד עם 6 בנות יחידות להורים ניצולי שואה. הוריה התקשו לקבל את עזיבתה, אך תמכו ברצונה לתרום למען העולים החדשים בשדרות.
אסתר וחברותיה קיבלו צריף ליד הואדי החוצה את העיירה – ושם התגוררו. היא עבדה בבית-ספר "הרואה" כמחנכת כיתה ב' וכמורה לאנגלית בכיתה ז'. בעת הגעתה, היה מחסור חמור במורים, והייתה עזיבה מתמדת של מורים, שלא עמדו בפני הקשיים הרבים שהיו בבתי הספר. אסתר וחברותיה איישו 5 כיתות.
מעשה שהיה: בתום השבוע, נהגו המורים שגרו לרוב מחוץ ליישוב, לשוב לבתיהם. מוריםרבים לא שבו ביום א'. בתום השבוע הראשון לעבודתה, נקשרו התלמידים לאסתר וליוו אותה לתחנת האוטובוס בבכי, ביקשו ממנה לשוב ביום ראשון, משום שחשבו שגם היא לא תשוב. היא הרגיעה אותם והבטיחה שתשוב ביום ראשון, וגם זה נמשך עד סוף שנת הלימודים.
העבודה הייתה רבה וקשה; אסתר השקיעה שעות רבות בתלמידים, הן בזמן הלימודים והן מחוץ לשעות בית הספר. היא ביקרה לעיתים קרובות בבתי התלמידים ואף לימדה הורים קרוא וכתוב. בכיתה ב' היא לימדה את כל מקצועות הלימוד. בכיתה ז', לאחר שראתה שהתלמידים אינם יודעים קרוא וכתוב, החליטה ללמד גם עברית במקום אנגלית, על דעת עצמה. מאוחר יותר היא קיבלה גיבוי של המפקח אוירבך לשיקול דעתה. בשעות אחר הצהריים נהגה לפגוש תלמידים בספריה העירונית (שהייתה דלה) ולקדם אותם.
עבור אסתר, השנה בשדרות הייתה שנה משמעותית בחייה. ביקשו ממנה ללמד עוד שנה, אך זה לא התאפשר עקב נישואיה באותה השנה.
"ההורים", מספרת אסתר, "היו נהדרים. כיבדו אותנו, הלימודים היו ערך עבורם". לדבריה, הם רצו שהתלמידים יצליחו במקום שבו הם נכשלו או שלא ניתנה להם ההזדמנות ללמוד.
אסתר מאמינה עד היום שהערך המרכזי אצל המורים צריך להיות 'מסירות נפש'. עבודת המורה צריכה להיות גם מחוץ לעשות בית הספר, ועבודתו אינה מסתיימת לעולם.
אסתר אורנבוך
אסתר נולדה בגרמניה להורים ניצולי שואה. בגיל שנתיים עלתה ארצה. היא התגוררה בשכונת שפירא בתל-אביב, ולמדה בבית-הספר "שורשים". בכיתה ח' היא עברה בהצלחה את מבחן הסקר, יחד עם עוד שתי בנות, ובזכות הצלחתה התקבלה ללימודים בבית-ספר "צייטלין" היוקרתי.
כשהייתה אסתר בכיתה י"ב, הגיעו צעירים מהמשמרת הצעירה של "הפועל המזרחי" (לימים מפד"ל) לבית-ספר "צייטלין" על-מנת לגייס מורים לנגב. ביניהם היה זבולון המר, שלימים היה לשר החינוך. אסתר התנדבה לעבור לנגב כדי ללמד. היא עברה ראיון יחד עם חברותיה והוחלט לשלוח אותה לשדרות יחד עם 6 בנות יחידות להורים ניצולי שואה. הוריה התקשו לקבל את עזיבתה, אך תמכו ברצונה לתרום למען העולים החדשים בשדרות.
אסתר וחברותיה קיבלו צריף ליד הואדי החוצה את העיירה – ושם התגוררו. היא עבדה בבית-ספר "הרואה" כמחנכת כיתה ב' וכמורה לאנגלית בכיתה ז'. בעת הגעתה, היה מחסור חמור במורים, והייתה עזיבה מתמדת של מורים, שלא עמדו בפני הקשיים הרבים שהיו בבתי הספר. אסתר וחברותיה איישו 5 כיתות.
מעשה שהיה: בתום השבוע, נהגו המורים שגרו לרוב מחוץ ליישוב, לשוב לבתיהם. מוריםרבים לא שבו ביום א'. בתום השבוע הראשון לעבודתה, נקשרו התלמידים לאסתר וליוו אותה לתחנת האוטובוס בבכי, ביקשו ממנה לשוב ביום ראשון, משום שחשבו שגם היא לא תשוב. היא הרגיעה אותם והבטיחה שתשוב ביום ראשון, וגם זה נמשך עד סוף שנת הלימודים.
העבודה הייתה רבה וקשה; אסתר השקיעה שעות רבות בתלמידים, הן בזמן הלימודים והן מחוץ לשעות בית הספר. היא ביקרה לעיתים קרובות בבתי התלמידים ואף לימדה הורים קרוא וכתוב. בכיתה ב' היא לימדה את כל מקצועות הלימוד. בכיתה ז', לאחר שראתה שהתלמידים אינם יודעים קרוא וכתוב, החליטה ללמד גם עברית במקום אנגלית, על דעת עצמה. מאוחר יותר היא קיבלה גיבוי של המפקח אוירבך לשיקול דעתה. בשעות אחר הצהריים נהגה לפגוש תלמידים בספריה העירונית (שהייתה דלה) ולקדם אותם.
עבור אסתר, השנה בשדרות הייתה שנה משמעותית בחייה. ביקשו ממנה ללמד עוד שנה, אך זה לא התאפשר עקב נישואיה באותה השנה.
"ההורים", מספרת אסתר, "היו נהדרים. כיבדו אותנו, הלימודים היו ערך עבורם". לדבריה, הם רצו שהתלמידים יצליחו במקום שבו הם נכשלו או שלא ניתנה להם ההזדמנות ללמוד.
אסתר מאמינה עד היום שהערך המרכזי אצל המורים צריך להיות 'מסירות נפש'. עבודת המורה צריכה להיות גם מחוץ לעשות בית הספר, ועבודתו אינה מסתיימת לעולם.